הבלוג של קיקי

מאז אני זוכר את עצמי אני יודע שאני שונה מכולם...
שונה זה לא מילה גסה - זה רק מעיד על כמה אתה מיוחד, שאתה חי כמו שאתה בוחר.
מי אמר שזה נכון ללכת אחרי הזרם, "רק דג מת נשטף עם הזרם." ואני מרגיש כל כך מאושר עכשיו, שאני הולך אחרי הלב שלי.
ניסתי ללכת אחרי הנורמה ולהיות רגיל כמו כולם, עשיתי את זה מהפחד לאכזב את המשפחה שכל כך יקרה לי.
אך לצערי הדבר בא על חשבון השמחה הפרטית שלי.

הכל התחיל כבר בבית הספר שהבנתי שאני לא אוהב כדורגל ומכוניות כמו כל הבנים.
ובתיכון כל חברותי לכיתה היו מתייעצות איתי מה ללבוש... היה לי כל כך קשה להגדיר את עצמי בעיני החברה או להתמודד עם ההשלכות אז החלטתי שאת השירות הצבאי שלי אעשה רחוק מהבית, כך אולי אוכל לגלות את עצמי מחדש.
ואכן בתנאים של בסיס סגור עם מקלחת משותפת בין בחורים צעירים הבנתי שזה חזק ממני ואני כנראה משתגע...
בבסיס היכרתי בחורה שמלווה אותי עד היום, היא החברה הכי טובה שלי אי פעם. היחידה שהצליחה להיכנס לתוך המחשבות שלי, להבין אותי והכי חשוב לקבל אותי.
אחרי השירות הצבאי עברנו לגור יחד כשהמשפחה שלי בטוחה שהיא האחת. רק אני היא ועוד כמה חברים חדשים שרכשתי בשירות הצבאי ידענו שמעולם לא חלקנו מיטה.
בהסכמה כמובן היא הפכה לסיפור כיסוי מושלם עבור הבית שגדלתי בו וזה יכל להימשך לנצח...
אבל אז היכרתי את האהבה הגדולה שלי. ואם עקבתם אז נכון מדובר בגבר.
את "ברק" היכרתי כאשר אני וחברתי הטובה יצאנו למסיבה גדולה של קהילת הלהט"ב, "ברק" היה מהחלק הפעיל במסיבה. 
הוא יצא מהארון כבר לפני שנים וחיי די בשלמות עם עצמו. כולם ידעו שהוא הומו.
אני לעומת זאת נחשב לחסר ניסיון בעיניו ונראה לי שזה בדיוק מה שכל כך הדליק אותו...
אני ו"ברק" יצאנו יחד מהמסיבה של הגייז ולא הצלחנו להיפרד מאז, האהבה הלכה והתעצמה ויחד איתה גם הבעיות והאמת.
מודה שהיה לי קשה לצאת מהארון וברק לעתים היה מלחיץ בכך שלא גילה הבנה ורגישות לנושא.
כשהקשר התהדק הוא היה מתעקש שנלך יד ביד ושנזדהה יותר עם הקהילה הלהט"בית, הוא לא היה מהסס לנשק אותי ברחוב מעשה שתמיד הביך אותי.
בתוך תוכי חשבתי אולי אני לא באמת הומו למרות שאני כל כך נמשך לזה, למעשה הקשר איתו זאת הפעם הראשונה שהרגשתי שלם.
אך יחד עם השלם - בא החנוק, לא יכולתי לשאת יותר את השקר שיש בלהיות אני.
במריבה האחרונה שהייתה לי עם "ברק" על כל עניין הגילוי כמעט נפרדנו, ופרידה ממנו זה לא דבר שאני יכול לשאת. אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיו.
אני מבין אותו, זה ברור מאליו שגם להומויים יש את הזכות לאהוב, זה לא נעים לקיים קשר שמתביישים בך כל הזמן, הבנתי כמה אכזבתי אותו לאורך הדרך וגם את עצמי.
אז עם כל הקושי והצער החלטתי להלחם על הזכות שלי להיות אני!
גייז לא באמת מזיק למישהו, אני לא גונב ואני לא מכה איש, אני לא עובר על החוק... אני בסך הכל גבר שאוהב אהבה כנה גבר אחר.
אז מה?! למי זה צריך להפריע?!
ידעתי שהדרך לצאת מהארון חייבת לעבור דרך הגילוי מול המשפחה ובאומץ לב כינסתי את כולם לשיחה.
אחותי הגדולה הודתה שתמיד חשדה שאני הומו, אבל לאחי הגדול ושני הוריי זו אכן אכזבה גדולה.
אבא קבר אותי כבר באותו הערב, אחי מכחיש כל קשר אלי ואמא, אני רואה את הצער שהיא מחביאה בעיניה אבל לפחות היא לא ספדה אותי.

והכי חשוב אני. אני סוף סוף אוהב את עצמי בלב שלם וגלוי.
לעולם יותר לא אתבייש במי שאני באמת. לעולם לא אקבור את האהבה בתוכי.
עכשיו אחרי השיחה אני מרגיש יותר משוחרר ואמיתי, מרשה לעצמי לאהוב בלי גבולות, את ברק כמובן.
והצער בא רק ממקום אחד... למה לעזאזל היה חשוב לי כל כך לשמור על המשפחה היקרה שלי שלא תיפגע והיא ברגע אחד ויתרה עלי ולא מכירה בי כמעט, מתביישת בי, בדיוק בזמן שאני הכי מאושר ושלם.

* הסיפור מוקדש לזכרו של אמיר פרישר גוטמן ז"ל