הבלוג של קיקי

הסיפור מוצג כמקור לפרסום במדיה והינו יצירה אישית מאת לירז דרור

התמסרות

פרק א' -

זה התחיל בעוד ערב משעמם בו דיפדפתי על פרצופים שרבים מהם כבר הכרתי באתר היכרויות. 
איתו דיברתי, עם זה נפגשתי, זה כבר פנה אלי ואם זה כבר התחלתי ולא היה מענה... על סף ייאוש מהמוכר בתמונה שלו. שיער מגולח, שחום, פנים משורטטות עדינות מצד אחד ועם כח מצד שני, מבט חודר... הייתי חייבת להיכנס לכרטיס ולברר קצת יותר..
בן 36, גרוש ללא ילדים מאזור השפלה.
גבר דומיננטי שאוהב להפוך אותך לשלו, אם את בעניין תשלחי הודעה.
גרוש... בן 36... חשבתי לעצמי, אני רק בת 21 רווקה, שעוד מתכננת איך לטרוף את העולם. הוא בטוח לא מה שאני מחפשת. אבל למה הוא מתכוון להפוך לשלו? תהיתי עם עצמי. יצאתי מהפרופיל שלו והמשכתי לדפדף שצימצמתי חזרה את האפשרויות לבני גילי. אווף כולם נראים ילדים מתלהבים, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הפרופיל שלו, על מה שכתב ועל המבט מהתמונה שלו שחזרו שוב ושוב במחשבותי.
חזרתי לכרטיס והחלטתי לשלוח לו הודעה. גם ככה רוב הסיכוי שלא יחזיר תשובה לילדה אז אין לי מה להפסיד.
"היי אור אני ירדן גם מאזור השפלה. סיקרנת אותי ואשמח להכיר"
בלי לחשוב ולנתח יותר מדי אם ההודעה טובה או לא לחצתי על שלח לפני שאתחרט. עיניי נצצו מהתרגשות, פרפרים התעופפו בתוכי כמחול מטורף, ככה זה כשאני מעזה ולא מוותרת לקולות הפחד שלי. 
אלו היו אולי החמש דקות הכי ארוכות... כל רגע נכנסתי להודעות לבדוק אם קיבלתי תשובה, תוהה אם קרא או לא.
ההודעה הגיעה
"היי ירדן, אשמח להכיר. אני לא פה הרבה, זה המספר שלי שלחי לי הודעת וואצפ ונמשיך". התחלתי לנוע באי נוחות על המיטה לקריאת ההודעה אני לא אוהבת לעבור ישר לוואצפ אבל משהו בו משך אותי, כמו מגנט הנמשך למתכת. באופן לא ממש ברור שלחתי לו הודעה למספר שהשאיר "אני כאן" והוספתי את האימוגי המחיוך המסמיק..
הוא הגיב יחסית מהר. ההתכתבות זרמה מאוד ובלי להרגיש התכתבנו כבר קרוב לשעה וחצי בלי הרבה מאמץ הוא קילף אותי והצליח לחדור את המחסומים הראשוניים שלי.
"מתוקה, אני חייב לסיים" כתב. "אדבר איתך מחר". והתנתק מהוואצפ. אפילו לא נשאר שאגיד לו ביי.
זה הכעיס אותי, הכניס אותי לאי נוחות ולמחשבות שליליות... מי הוא חושב שהוא שככה הוא נעלם פתאום באמצע? אולי הוא בכלל נשוי וסתם עוד שקרן? ולמה כתב אדבר איתך, האם אני צריכה לחכות לשיחה ממנו? בכל מקרה חשבתי לעצמי, בשיחה הבאה כבר אעמיד אותו במקומו, לי לא עושים כזה דבר. ואם ארצה אתקשר או אכתוב בעצמי!
אבל לא כתבתי, ולא התקשרתי אלא פשוט חיכיתי. חיכיתי כבר למחר, חיכיתי לשמוע ממנו. נכנסתי כל כמה זמן לבדוק אם הוא מחובר, מריצה בראשי אין ספור סיפורים. לא ממש מבינה איך משיחה אחת ככה הסתחררתי ממנו. מה קורה לי? הוא בכלל יכול להיות אבא שלי צחקתי על עצמי וביקרתי את עצמי על כך.
בלילה התהפכתי במיטה, משחזרת לעצמי שוב ושוב את ההתכתבות, מנתחת כל מילה ולא מפסיקה לחשוב עליו ועל התמונה היחידה שלו שראיתי. נרדמתי בציפייה כבר שהבוקר יגיע ובתקווה שאיתו גם השיחה ממנו.
בדרך לעבודה, בעודי נוהגת בפקקים ומקשיבה לשירים קלילים ברדיו הטלפון צלצל. את המספר שלו כבר שמרתי אז הופיע על צג הטלפון אור שפלה ואיתו מיד הופיע לו חיוך על פניי. נשמתי שתי נשימות ועניתי.
"בוקר טוב אור" החיוך נשמע בקולי.
"בוקר טוב גם לך מתוקה, מה שלומך הבוקר? ישנת טוב?"
הגוף שלי עיקצץ כתגובה לקולו, היה לו קול עמוק, סקסי. 
וכך שוב התגלגלה לה שיחה של חצי שעה, ורק אחרי שניתקתי ניזכרתי שלא אמרתי לו כלום על ההיעלמות שלו אתמול. 
במהלך היום קיבלתי ממנו כל מני אותות חיים ומצאתי את עצמי מחכה אליהם ולא עוזבת את הטלפון לרגע.
במהלך כל השבוע כל בוקר מחכה לי הודעת בוקר טוב, כל פעם מסוגננת אחרת וכל לילה "לילה טוב". הרגשתי איך בשבוע הזה אני מתקלפת ונחשפת. הרגשתי קרובה אליו יותר משהרגשתי אי פעם לאקס שלי. זה הלחיץ אותי במיוחד לאור העובדה שעוד לא ראיתי אותו.
כששיתפתי אותו בחשש שלי, הוא הרגיע אותי בכמה משפטים ואמר שעוד ניפגש והוא בטוח שהפגישה בנינו תהיה אפילו יותר עוצמתית. האמנתי לו, סמכתי עליו. אין לי יכולת להסביר למה, לא הבנתי מה יש בו שגורם לי ככה לבטוח בו. אבל בטחתי ונתתי לו להוביל.
אחרי שבוע של שיחות הוא ביקש ממני משהו לראשונה.
"מתוקה, אני רוצה לבקש ממך משהו" 
"מה?" עניתי קצת מופתעת. תהיתי מה כבר הוא יכול לבקש. אנחנו בסך הכל מכירים שבוע ונכון שמאוד התקרבנו אבל עדיין...
"אני רוצה לקבל ממך כל בוקר שתי תמונות, הראשונה של הרגע שפקחת עיניים והשנייה שאת מוכנה לעבודה".
לא יודעת למה, אבל הקלה משולבת בהתרגשות מילאה אותי. אהבתי את הבקשה שלו. אהבתי את הרעיון שיראה אותי דבר ראשון בבוקר.
וכך במשך שבועיים כל בוקר מצאתי את עצמי מחפשת את הטלפון על השידה שליד מיטתי ברגע שפקחתי את עיניי ומצלמת את עצמי תחת השמיכות ושולחת לאור בשילוב ברכות ואיחולי בוקר טוב. בתמונה השניה כבר הייתי לבושה לעבודה. הוא כבר הכיר פחות או יותר את הבגדים שלי ומדי פעם היה מבקש ממני להחליף את הבגד שלבשתי לבגד שאהב יותר. תמיד הסכמתי.
בכל שיחה, בכל התכתבות הרגשתי איך אור מצליח לקלף ממני שכבה ועוד שכבה, מצליח להסיר ממני מחסום ועוד מחסום. הרגשתי שהוא מכיר אותי טוב יותר מאנשים שהכירו אותי שנים. הוא כל הזמן שאל עלי, הקשיב היה לו איכפת מכל פרט בסיפור. באחת השיחות למשל, שסיפרתי לו שחברה טובה ואני התווכחנו אומנם על משהו קטן, אבל זה נגרר לגדול והפך לריב בו נפגעתי מאוד. לא הספיק לו לשמוע רק את הקווים הכללים אלא שאל לשמה של החברה, איפה בדיוק זה קרה, מה לבשתי, ואם אני זוכרת את המילים שבחרתי, שאל איך הרגשתי בגוף ולא במחשבה. הרגשתי שהוא ממש רוצה להיות חלק מהסיטואציה. לנסות כמה שיותר להיות נוכח בה על אף שלא היה. אהבתי את זה. זה נתן לי להרגיש שהוא הופך להיות חלק ממני.
באחד הבקרים, שלחתי לו תמונה בה אני לובשת את השימלה השחורה שלי. שימלה עד הברכיים, מעטפת בחזה. היא החמיאה לי מאוד. ונעלתי סנדלי עקב.
"וואוו , את ממש סקסית בשימלה הזו". הוא כתב. "איך לא לבשת אותה עד היום" התפלא. 
חייכתי. אני אוהבת שהוא מחמיא לי. 
"תורידי את התחתונים ותצלמי לי אותם אצלך ביד. אני רוצה לראות את הצבע שלהם".
זו כבר לא הייתה בקשה ידעתי, זו הייתה יותר דרישה. אבל לא היה איכפת לי. אהבתי להשתעשע איתו.
הורדתי את תחתון התחרה הסגול שלי צילמתי ושלחתי לו. מזל שלבשתי תחתון תחרה, צחקתי לעצמי.
"היום את הולכת בלי תחתונים". ענה כתגובה. 
זה אומנם הפתיע אותי, אבל המחשבה שאור ידע שאני בלי תחתונים במהלך היום ויחשוב עלי גירתה אותי. הסכמתי.
בצהריים, באמצע שיחת טלפון עם לקוח קיבלתי הודעה נוספת מאור, "תצלמי לי את הכוס שלך עכשיו, אני מאוד מקווה שאת עדיין בלי תחתונים..." הוסיף חיוך עם קריצה.
לרגע שכחתי שאני באמצע שיחה עם לקוח והרגשתי איך כל הגוף שלי מתמלא זיעה ומחשבותיי מתערפלות, מצד אחד זה ריגש אותי מצד שני קצת הלחיץ. לא רציתי שמישהו מהעובדים האחרים יקלוט שאני מצלמת את הכוס שלי באמצע העבודה אבל לא רציתי לאכזב את אור. רציתי להוכיח לו שאני עדיין בלי תחתונים כפי שביקש. הלב שלי דפק על מאתיים באותו רגע, הסתכלתי לצדדים לוודא שכולם בשיחות ושאף אחד לא קולט אותי, פיסקתי קלות את הרגליים כך שהשימלה שלי נמתחה וכיוונתי את מצלמת הטלפון שלי לכוס שלי. 
צילמתי מהר ושלחתי. 
"אתה לא נורמלי" כתבתי לו וצחקתי לעצמי בשקט כדי שאף אחד לא ישים לב.
למחרת באה דרישה חדשה "תלבשי את החצאית הבורדו הצמודה שלך, זו שמגיע עד הברכיים, חולצה מכופתרת לבנה בפנים כששתי הכפתורים העליונים פתוחים. חזיה לבנה וללא תחתונים, בשתיים בדיוק תלכי לשירותים ותתקשרי אלי".
לא ידעתי מה תיכנן לי, אבל זה גרם לי להתרגשות ולתחושת ציפייה. בעשרה לשתיים עוד הייתי בשיחה עם לקוח, ידעתי שאסור לי לפספס את השעה שאמר. זה יאכזב אותו והדבר האחרון שרציתי היה לאכזב אותו. נסיתי למהר עם הלקוח ולבסוף הצלחתי לסיים את השיחה בשתי דקות לשתיים.
בשתיים בדיוק הגעתי לשירותים ושלחתי לאור הודעה שאני כאן ומוכנה בשבילו.
"יפה מאוד חתולה שלי" ענה. כבר מתקשר.
כעבור פחות מדקה הוא התקשר, חתולה שלי אמר, ואני נמסתי רק מלשמוע את קולו העמוק,
"אני רוצה שתסגרי את מושב האסלה, תעבירי עליו ניגוב ותשבי."
"התיישבתי"
"פסקי את הרגליים והרימי את החצאית, קחי את האצבע שלך והעבירי אותה ברטיבות שלך. תרגישי את החמימות שלך. תוסיפי עוד אצבע ושחקי עם הדגדגן, תגרמי לו להתנפח. פעם דגדגן וחדירה קטנה אליך. תסתובבי עם האצבעות שלך ברחבי כוס, חושי כל טיפת רטיבות שלך. 
תטעמי את עצמך ותחזרי שוב"
הקול שלו שאומר לי מה לעשות מטריף לי את החושים, גורם לכל הגוף שלי צמרמורות.
"אור אני עומדת לגמור" אמרתי באנחה. "אתה מטריף אותי".
"עוד לא חתולה שלי, תנפחי את הדגדגן שלך עוד".
נאנחתי לו בטלפון, וקוויתי שאף אחת לא נכנסה לשירותים ושומעת אותי. 
"חתולה שלי, תוציאי את האצבעות שלך, תנשמי ותסדרי את החצאית. היום את לא גומרת".
"למה?" שאלתי באכזבה מוחלטת.
"מהיום את לא גומרת עד שאנחנו מתראים".
"מה??? איך?? אני לא אצליח". לא סיפרתי לו שאוננתי עליו כמעט כל יום מאז שהיכרנו.
"אור אנחנו מכירים כבר כמעט חודש, מתי אראה אותך?"
"את כבר תדעי מתי, אבל עד אז את לא גומרת. עכשיו תחזרי לעבודה." וניתק את השיחה.
יישרתי את החצאית והכנסתי חזרה את החולצה לבפנים, שטפתי ידיים והבטתי על פניי הסמוקות במראה. מנסה לסדר את עצמי שלא ישימו לב שקרה כאן משהו. חזרתי לעמדה שלי והבנתי שמעכשיו אני שלו.

פרק ב' -

אחרי האירוע בשירותי העבודה, הרגשתי איך אור הופך אותי יותר ויותר לשלו, איך לאט לאט הוא הופך להיות האוויר שלי. 
באחד מערבי חמישי, יצאתי עם חברות למועדון בתל אביב. אור בחר לי את הבגדים, חצאית מיני שחורה וגופיה שחורה מתאימה. כשהוא ביקש כמו תמיד, שאשמור על עצמי ושאסמס לו שאני מגיעה זה מילא אותי בתחושת שלווה, שיש מישהו שדואג לי ושאני לא לבד, זו תחושה שתמיד הייתה לי חסרה. 
כשחזרתי הביתה מהמועדון הייתי שתויה וחרמנית, כל מה שרציתי זה כבר לגעת בעצמי בזמן שאור במחשבותיי, האיפוק שאור דרש ממני כבר נתן את אותותיו, אני כבר לא עומדת בזה. 
"אור" כתבתי לו בידיים רועדות, ידעתי שהוא לא יאהב את מה שיקרא אבל כבר לא היה איכפת לי, הדפיקות שהרגשתי באיבר מיני הובילו אותי כרגע ולא הראש "אני מאוננת עליך עכשיו או שאתה בא לפה"
אור כצפוי לא אהב את הנימה שהדברים נכתבו, וזה יצר ויכוח בנינו. הוא העביר לי מסר ברור עד כמה הוא מאוכזב ממני. סיימנו את השיחה באווירה כעוסה. כמובן שלא אוננתי ובכיתי כשאני חובקת את הכרית בידיי והשמיכה מכורבלת ברגליי. אני כל כך רוצה כבר להרגיש אותו. 
למחרת לא שמעתי מאור, כל היום הוא לא ענה לי לא להודעות ולא לשיחות. כתבתי לו שאני מצטערת, זה היה רגע של חולשה אבל בסוף לא אוננתי. כתבתי לו שאני שומרת את עצמי בשבילו ושאני מבקשת שיענה לי אך כל מה שקיבלתי ממנו הייתה שתיקה.
כבר חודשיים וחצי שאנחנו בקשר טלפוני יומיומי, כבר חודש וחצי שלא גמרתי. אני צריכה אותו. מחנק עלה לי במעלה גרוני והקשה על האוויר להיכנס פנימה. הייתי חנוקה. 
בלילה, שכבתי במיטה כשהטלפון מונח על הכרית לצידי ואני לא עושה כלום חוץ מלבהות בו בצפייה לקבל ממנו הודעה. יחס. כאילו שאם אחזיק או לא אסיר את העיניים מהטלפון זה יקרה מהר יותר. בשלב מסוים הנחתי את הטלפון על השידה וחיברתי אותו למטען, הייתי חייבת לנסות להירדם אבל בפועל רק התהפכתי במיטה מצד לצד, לא מוצאת את התנוחה לגוף שלי. סחוטה מעייפות, בעיקר רגשית. מתגעגעת אליו מאוד. אני לא יודעת איך ומתי אבל לבסוף נרדמתי.
צליל הודעה בשש בבוקר העיר אותי בבהלה. ברגע אחד גופי הפך דרוך ועירני, זו הייתה הודעה מאור. חיוך עלה על שפתיי ופתחתי את ההודעה בהתרגשות, שלא אפספס אותו מחובר. "היום בתשע בערב תגיעי לרחוב השפלה 3 ברחובות. תלבשי את השמלה השחורה שאני אוהב, בלי תחתונים ובלי חזייה. הדלת תהיה פתוחה פשוט תיכנסי. עד אז אנחנו לא מדברים." רציתי כל כך לענות לו. לפחות להגיד בוקר טוב אבל לא רציתי לסכן את הפגישה שהוא מתכנן להיום בערב אז רק חייכתי לעצמי בהקלה, הוא עדיין רוצה אותי, זה לא נגמר. קראתי את ההודעה שוב ושוב. האם הוא יחכה לי שם? אנחנו נפגשים? האם זו הכתובת של הבית שלו? המון שאלות התרוצצו בראשי אבל ידעתי שאצטרך לחכות ולגלות. הוא כתב לי במפורש לא ליצור איתו קשר עד אז, ולא רציתי שיכעס שוב, לא רציתי שיעלם. דווקא היום הזמן לא זז, כל דקה נראתה לי נצח. כבר בשבע בערב התחלתי להתארגן עבורו, מורידה ממני כל שיערה מיותרת, מסתכלת על סט התחרה השחור שקניתי כבר מזמן במיוחד למאורע הזה והבנתי שהוא יצטרך לחכות לפעם הבאה. היום אגיע כפי שאור ביקש ללא חזייה וללא תחתונים. לשפלה 3 הגעתי כבר בשמונה וחצי, המתנתי ברכב לשעה המיוחלת כשמבטי נע בין המראה לשעון בטלפון. סוף סוף השעה תשע הגיעה, ואני עומדת מול דלת פלדלת רגילה, הלב שלי דהר כמו סוס במירוץ, ועיניי נצצו. זה קורה. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת שלא הייתה נעולה, בדיוק כפי שאור אמר.

הדירה הייתה מעט חשוכה וראיתי דמות יושבת על כיסא במרכז הסלון. אישוני התרחבו בניסיון לראות טוב יותר, ליבי האיץ את פעימותיו ורגליי התקדמו לעברו ללא שליטה ואז שמעתי את קולו העמוק והמוכר " עצרי" נעמדתי בלי לחשוב לרגע. "על ידית הדלת יש לך כיסוי עניים. תשימי אותו". פניתי חזרה לדלת ורק עכשיו שמתי לב לכיסוי שהיה תלוי על הידית מבפנים. הנחתי אותו על עיניי כבקשתו ונשארתי עומדת ליד הדלת. מחכה להוראות.
שמעתי את גרירת הכיסא כשקם ובכל פסיעה לכיווני שמעתי את התחככות הגי'נס שלו. מדהים כמה החושים מתחדדים כשמנטרלים חוש אחד. כל צעד שלו הגביר את הצמרמורת בגופי ומילא אותי בהתרגשות. הרטיבות שלי החלה לנזול על פנים ירכיי. השתוקקתי כבר למגע שלו, לריח שלו.
הוא במרחק אפס ממני, הנשימות שלו היו עלי.  וידיו החלו לטייל על גופי. ללטף את פנים ירכיי מתחת לשימלה, מרפרף על הרטיבות שלי. הושטתי את ידיי אליו, רוצה להצמיד אותו אלי. אך הוא מנע ממני ואמר שעכשיו רק הוא נוגע. נראה היה שהוא יותר גבוהה ממני ומהקצת שהספקתי לגעת גופו היה מוצק וזרועותיו חסונות כפי שדמיינתי.
"תרימי את הידיים"  לחש לי באוזן, ואני הרמתי בלי לשאול שאלות. הוא פשט את שמלתי מותיר אותי עירומה כביום היוולדי מולו. הרגשתי איך מבטו סוקר כל חלק בי גורם לשערותיי השקופות לסמור ולגופי לנוע באי נוחות. הוא הבחין במבוכה שלי מולו והחל לנשק את צווארי וללחוש לי כמה אני סקסית ומגרה בעיניו. ידיו ושפתיו פורטות על גופי ועושות כרצונם גורמות לגופי להתנועע לקצב המנגינה ללא יכולת ורצון להתנגד. בעודי עומדת בקושי רב, גופי כבר רפוי וחלש, הוא פיסק את רגליי בידיו והחל למצוץ את הצוף מהפרח שלי כששתי אצבעותיו מגרות אותי מבפנים. הפרפרים בגופי השתוללו כל אחד עף בכיוון ובקצב אחר. הייתי קרובה מאוד להתפרקות ואז הוא התרומם, הרים את סנטרי באצבעו לכיוונו "עדיין לא" יכולתי לראות את חיוכו הממזרי בדמיוני כשאמר את המשפט הזה. "תרדי על ארבע" אמר בקולו המסוקס. ירדתי. הוא התכופף לעברי, הרגשתי זאת דרך נשימותיו. הוא ליטף את שיערי ולחיי ואני כחתולה מיוחמת התרפקתי על מגעו תוהה מה הוא מתכנן לעשות בי עכשיו. ללא הכנה הרגשתי שהוא מלפף משהו סביב צווארי, גופי באופן לא רציונלי נסוג אחורה בבהלה, הוא שב ללטף אותי, מרגיע אותי בקולו העמוק והמוכר ובמגעו הרך. 
הוא קשר לצווארי קולר ושמעתי שרשרת שמתחברת אליו. שתקתי, מעכלת לעצמי עדיין את הסיטואציה הלא מוכרת הזו בשבילי. קראתי על זה בספרים אבל מעולם לא חוויתי את זה. הוא חזר ללטף אותי, דואג כל הזמן להקנות לי את הביטחון שאני צריכה. נותן לי להבין שהוא לא יעשה דבר שאני לא רוצה ולא מרגישה איתו נוח. תהיתי לעצמי אם יש דבר שארגיש לא נוח מולו. "את כל כך סקסית חתולה שלי. " אמר בזמן שנעמד והוביל אותי כשאני על ארבע, אני מניחה למרכז הסלון כי שמעתי אותו מתיישב חזרה על הכיסא.
באופן מוזר ומפתיע נהניתי לשבת לרגליו, להרגיש משויכת אליו ולעשות כרצונו. אני ירדן החזקה, שעד כה תמיד הייתה הדומיננטית במערכות יחסים נהנית להיות מובלת כחתולה ולשבת לרגלי הגבר שלה.
הוא ליטף את גבי, את הטוסיק, ובדק את מידת הרטיבות שלי. 
"חתולה מיוחמת שלי, את רוצה אותי" אמר בהקנטה ואני הנהנתי לו להסכמה כשהוא סטר לי על הישבן. זה הבהיל אותי וריגש אותי יחד
התחככתי בו. רציתי עוד ממנו. העיקר שייגע בי, שייתן לי ממנו.
הוא קם. לאן הוא הולך? עוד, אני רוצה ממנו עוד.
אבל הוא לא התרחק ממני אלא החל ללקק לי את הישבן ולהרטיב אותי יותר בעזרת האצבעות שלו. מעביר את הרטיבות של הכוס שלי לאזור הישבן. הרגשתי שהוא מכין אותי למשהו אבל לא ממש הבנתי למה. עשיתי אנאלי בעבר, מעולם לא בפגישה ראשונה ובכללי התחושה כאן הייתה מעט שונה, לא הרגשתי שהוא מכין את עצמו לחדירה אלי. ניסיתי להיזכר בכל מני קטעים מסיפורים שקראתי כדי להכין את עצמי למה שעומד לקרות, אבל לא הצלחתי לזכור דבר, ראשי היה מסוחרר מהתשוקה אל אור.
כשהוא הרגיש שאני רטובה מספיק, החל להחדיר לי משהו לישבן. זה יצר לי לחץ מגרה בפנים ותחושה מלטפת לסירוגין בירכיים. מה זה תהיתי לעצמי. כל תנועה של הישבן שלי גרמה לזה לזוז וללטף לי את הרגליים. זה היה נעים ומגרה. 
"עכשיו את חתולה אמיתית" אמר "חתולה סקסית ומיוחמת. חתולה שלי". 
שלי, הוא אמר. ואני התענגתי לצליל המילה. 
הוא טייל איתי ברחבי החדר, נותן לי להתרגל לזנב שלי. כל תזוזה שלי גורמת לזנב שלי לגרות אותי יותר מפנים וללטף אותי בנעימות מבחוץ. הפתיעה אותי התחושה שזה מגרה ומרגש אותי. 
הוא עמד, והרגשתי איך הוא מסתכל עלי מלמעלה ונהנה מזה. אהבתי את זה שאני מתחתיו גורמת לו עונג.
הוא משך ברצועה, כך שהראש שלי התרומם והושיב אותי על ברכיי, מולו. התכופף אלי ולשונו החלה לסקור את פניי, נותן לי להתפתל לפני שארגיש אותו על שפתיי. כשלשונו סוף סוף פגשה בלשוני גופי התקמר כחתולה השותה חלב. פטמותיי הזדקרו, ניסיתי להיצמד אליו יותר, להתחמם בגופו אך הוא זז אחורה ונעמד. שמעתי את הרוכסן של הג'ינס שלו נפתחים, הוא קירב אותי אליו עם הרצועה ונתן לי לטעום אותו. ליקקתי את זקפתו בתאווה מהבסיס ועד לכיפה. הכנסתי את כולו אלי, רוצה לבלוע כמה שיותר ממנו. נהניתי לשמוע את גניחותיו. מצצתי את כל כולו, לא רציתי להפסיק. עמדתי להתפוצץ מהעונג שלו.
"אני עומדת לגמור" אמרתי "אתה מרשה לי?"
הוא אחז בראשי, והסיר מעיניי את הכיסוי, כל גופי פעם, סוף סוף אראה אותו. לראשונה הוא נחשף בפניי כשאני מביטה אליו מלמטה אחוזת טירוף מתשוקה אליו. על אף העלטה שהייתה, ניתן היה לראות איך גופו בנוי היטב ואיך מבטו חודר אלי. הוא חייך אלי חיוך שחשף גומה שובבה שהסתתרה תחת זיפיו והכניס שוב את הזין שלו לפה שלי כשהפעם הוא לא נותן לי לזוז ודורש שאסתכל על עיניו בזמן שהוא מזיין לי את הפה. השילוב של הזין שלו שממלא את כל חלל פי והזנב שלחץ על אחורי גרמו לי להסתחררות מהפנטת, כל התגברות שלו גרמה לעונג יותר חזק אצלי.  הוא שלף את הזנב מתוכי בבאת אחת ולחש "עכשיו חתולה שלי" גופי השתחרר ברגע לשמע המילים שכל כך חיכה להם. רעדתי כשאני צמודה אליו. מיד אחרי הוא השפריץ על החזה שלי, מחייך אלי שוב מלמעלה ומחייה את ליבי שוב. ספגתי את הכל לתוך עורי כסבון במקלחת, הופכת אותו לחלק ממני. 
הוא התכופף אלי, נישק אותי נשיקה רטובה מלאת תשוקה, נשיקה שקובעת את בעלותו עלי. 

מתנת יום הולדת

פרק א' -

בקרוב לאור יש יום הולדת, ורציתי מאוד להפתיע אותו במתנה מיוחדת, בחוויה שהוא לא ישכח אז סימסתי למישהי שהייתה נראית לי מתאימה למשבצת, קצת שיכנועים קצת פילרטוטים והיא הסכימה.
ברגע שאמרה לי כן, וקבענו יום, שעה ומיקום התחילו אצלי פרפורי הבטן, הזיעה הקרה והגברת פעימות הלב...
כל כך רציתי שזה ייצא מושלם בשבילו. שזו תהיה חוויה בלתי נשכחת עבורו.

בדיוק בתאריך בו אור נולד, בתאריך שהיקום ברא את המתנה שלי הזמנתי לנו צימר לשלושה וביקשתי מאור להגיע בעשר. אור כמובן הסתכל עלי בחשדנות, תמיד שהצד הדוממנטי שלי יוצא החוצה זה מעורר אצלו מצד אחד אי נוחות ומצד שני מגרה אותו יותר. הכי כייף לאלף סוררת היה אומר לי בצחוק בסיטואציות כאלו. ואני רק הייתי מחייכת, בתוכי ידעתי שהוא צודק. אהבתי את הגבולות והשליטה שלו עלי. בסוף, אחרי שהבטחתי שאם לא יאהב את המתנה אתן לו לעשות בי כרצונו הצלחתי לשכנע אותו שהפעם ייתן לי להפתיע אותי. 
ברגע שאור הלך יצרתי קשר עם הבחורה ואמרתי להגיע בתשע וחצי שאוכל להכין אותה כראוי.

לבשתי שימלת מיני שחורה, צמודה בחזה מה שאיפשר לי לא ללבוש חזיה על אף החזה הגדול שלי וחופשיה יותר באזור האגן. לא לבשתי תחתונים.
ממנה לא ביקשת דבר.. גם ככה היא תחכה לו ערומה.
בתשע וחצי היא הגיעה.
אסרתי עליה לעשן לפני, אני יודעת שאור לא אוהב את ריח הסיגריות ולא רציתי שדבר יהרוס את המתנה שלי אליו.
מזגתי לה לשתות כדי להיכנס לאווירה ושתיתי יחד איתה.
השעה הייתה רבע לעשר. ביקשתי ממנה להתפשט, גופה היה כגיטרה עם חזה שופע בדיוק הסגנון שאור אוהב. זו הייתה מיטת אפריון והיא נצמדה לעמוד של המיטה כבקשתי. קשרתי לה את הידיים מעל הראש לעמוד, נצמדתי אליה, מרגישה את הבל נשימותיה הקצרות, ליטפתי את פניה, את צווארה את שדיה, ריככתי את גופה בידי. כשהרגשתי שהיא מספיק רפויה ורטובה הבטתי עמוק לתוך עניה ולחשתי עכשיו את שלו. תחכי.

הפניתי את גבי ויצאתי לחכות לו על המרפסת.
חיכיתי לו על הברכיים, ידיים משולבות מאחורי הגב.
ברגע שהרכב חנה, האורות כבו והדלת נפתחה ליבי החל לפעום בחוזקה ורצה לרוץ להתלות אליו. אבל נשארתי במקומי בדיוק כמו שתיכננתי.
ראיתי אותו מתקרב אלי, יותר נכון את רגליו.
הוא נעמד צמוד אלי, כאשר הפנים שלי מגיעות בדיוק לאזור המותן שלו. רציתי לחבק את רגליו, לגעת בו אבל ידעתי שעדיין לא קיבלתי אישור לכך. המתנתי.
הוא יודע את כמיהתי אליו, ומתגרה בי. נצמד אלי.. נותן לי להרגיש את זיקפתו מעבר לגינס מתחכחת לי בפנים.
הוא התכופף אלי, הרים את מבטי והסתכל עמוק לתוכי.
השפתיים שלו קוראות לי ואני מתאפקת.
נושכת את שפתיי, הוא מבין בדיוק מה מתחולל בי ללא מילים ומחייך. החיוך שלו ממיס אותי.
הוא מרים אותי על רגלי, מחבק אותי חיבוק עוטף, אוחז בחוזקה בגרוני ומנשק אותי בדיוק כמו שאני אוהבת.
"היא מחכה לך" אני אומרת. עיניו נצצו מהתרגשות, הוא מיד הבין. "זכרת" הוא חייך. ואני הנהנתי שבעת רצון שזכרתי את הפעם היחידה שהעלנו את הנושא. 
"היא מחכה לנו" הוא חידד וחיבק אותי שוב. הוא הוביל אותנו לפתח הדלת ונכנסנו יחדיו...

פרק ב' -

נכנסו לחדר משולבים ידיים, תחושת גאווה מילאה אותי מלהיות לצידו.
כשראה אותה עיניו נפקחו לרווחה וראיתי איך הניצוץ בהם גדל, הוא הביט בי בהודיה ועזב את ידי ניגש לעברה. סגרתי את הדלת ונעמדתי בצד, מאפשרת לו את המרחב שהוא זקוק לו כרגע.
הוא התקרב אליה, עניה מביטות בו בערגה. זה עיצבן אותי אבל אהבתי את העוצמה שיש לו עליה עוד לפני שהוא בכלל התחיל. הוא בוחן אותה. בוחן את גופה. רק ממבטו גופה התמלא נקודות זעירות של תשוקה.
"את סקסית" אור אמר לה כשידו החלה ללטף את שדיה השופעים, מילותיו העבירו אצלי צביטה קלה בלב. שונאת את העובדה שהוא חושק באחרת.
הוא סוטר לחזה הקטן שלה וצובט חזק את פטמותיה היא עצמה את עיניה ונתנה לגופה להגיב אליו בהתמסרות.
מלטף להרגיע את הכאב וחוזר על כך שוב. עד כה ראיתי אותו רק איתי, זו פעם ראשונה שאני נחשפת אליו עם אחרת. תהיתי עד כמה רחוק הוא יילך, האם הוא יעשה איתה את מה שהוא עושה איתי? מה זה אומר לגבי רגשותיו אלי? לא רציתי שיציב לעצמו מחסומים בגללי, רציתי לראות אותו במלוא עוצמתו אבל גם לא רציתי שייגע בה כמו שהוא נוגע בי.
ידיו מטיילות לאורך קימוריה כמנגנות על גיטרה ומפיקות צליל ענוג, אט אט הן מגיעות לאזור החם שלה, גופו צמוד לגופה, נשימותיה נושקות לעורפו, הוא דוחף לה אצבעות ועם האגודל מענג את הדגדגן. אני רואה את גופה מתפתל ממנו. עיניי עוד רגע יוצאות ממקומם, כל מה שאני רוצה שיראה אותי, שייזכר שגם אני כאן. שייתן לי יחס שיזכיר לי שהוא אוהב אותי כי אני כבר שכחתי. הוא לא מביט בי כלל. כאילו שאני לא שם.
הוא לא מפסיק וגורם לה להשפריץ על הרצפה. להשפריץ על אצבעותיו. זה אוכל אותי. אני לא משפריצה ואני יודעת שזה מגרה אותו.
הוא משחרר את ידיה, הופך אותה עם הגב אליו וקושר את ידיה שוב.
מסדר את גופה, כך שהישבן המושלם שלה יבלוט ויהיה מוכן.
"בואי". קולו מופנה אלי ופותח את נשימתי מחדש, גופי הופך ברגע לנוצה העפה ברוח. "אני רוצה לראות את החיה שבך, את מי שאת" ליטף את פניי ברכות, נשק לשפתיי הצמאות אליו והתיישב על הכורסא לצפות.
התקרבתי אליה בצעדים מפוחדים, לא ידעתי מה אני צריכה לעשות, מעולם לא הייתי בצד השני. ומה יקרה אחרי שייראה את החיה שבי כפי שכינה? האם יוכל להחזיר אותה לכלוב אחר כך? אני לא רוצה לאבד את אור. הבטתי אליו שוב, מנסה להעביר לו את כל מחשבותיי ללא מילים. אני חייבת לדעת שהוא איתי, שהוא לא יעזוב אותי. הוא ישב בנינוחות, לא חושש מדבר. הנהן לעברי כאישור שהכל יהיה בסדר וחייך את חיוכו הממיס. המבט האוהב שלו אלי הרגיע אותי. נתתי לעצמי להשתחרר והזכרתי לעצמי שזה מה שאור רוצה. לראות את החיה שבי, נתתי לכל רגשות הקנאה מקודם לצאת.
נעמדתי קרוב במרחק קצר ממנה והבטתי בישבנה. האצבעות שלי התחילו לדגדג, הדם החל לזרום בקצב מהיר יותר מחפש פתח לפרוץ החוצה, סטרתי בעוצמה עם שני ידיי לישבנה. עוצמה שאפילו אני לא ידעתי שקיימת בי.  סטרתי וליטפתי כך כחמש עשרה פעם מופתעת מרמת העונג שאני חווה מכך. התקרבתי כך שתוכל להרגיש את גופי אליה ובדקתי את מידת הרטיבות שלה. היא הייתה מגורה. אור המשיך לשבת על הכורסא מרוצה ממה שהוא רואה. מעודד אותי בעיניו להמשיך.
תפסתי בשיערה ומשכתי את ראשה לאחור. נישקתי את צווארה, יותר נכון מצצתי. סובבתי את פניה ככה שאוכל לראות את פיה ודרשתי ממנה לפתוח. היא פתחה וירקתי לתוכה. "תבלעי זונה" ציוותי. והיא בלעה.
התחלתי לענג אותה עם אצבעותיי. כשגופי צמוד אליה, לראשונה בחיי חשה כוס של אישה אחרת, רטיבות שהיא לא שלי. היא לא גירתה אותי, המגע בה לא גירה אותי, גירה אותי המחשבה שאור מתענג מזה, שאור מרוצה.
לפתע הרגשתי אותו נצמד אלי מאחור, תופס במותניי, באותה שניה התרככתי, חזרתי להיות ירדן שלו. היא לא עניינה אותי יותר, רציתי אותו. הסתובבתי אליו אחזתי בפניו ונישקתי אותו, לשוננו רקדו מחול מטורף יחד, טורפים אחד את השנייה. הוא שיחרר את ידיה וחזר אלי, מתעלם מקיומה.
ידיו מעלות את שמלתי וחושפות את ישבני. זה גירה אותו, הוא השעין אותי על המיטה שישבני מופנה אליו והפליק לי. מסמן את בעלותו עלי. זה גירה אותי.
אצבעותיו התפלשו במימיי תשוקותיי, צלילי עונג יצאו ממני. הוא מכיר את גופי כל כך טוב. "תזיין אותי. בבקשה" התחננתי ולראשונה הוא נענה מייד לתחינתי ולא משך אותה עוד. הזין שאני כה מכורה אליו חדר אלי ברגע אחד, מילא אותי באור מבפנים. הוא משך את שיערי לאחור והגביר את קצב החדירות. כל תנועה שלו מגבירה את הנשימות והצלילים של שנינו. אור הוסיף לחץ על הענבל הנפוח שלי באצבעותיו ומקרב אותי לסחרור, שכחתי שהיא שם, צופה בנו. התנתקתי מהחדר והייתי כמו תמיד בעולם של אור וירדן. מחשבותיי התפזרו לרסיסים וגופי רעד תחתיו. אור יצא ממני סובב אותי אליו והושיב אותי על הברכיים לרגליו, סימן לה לבוא לשבת לידי ונתן לנו ללקק ולמצוץ. ביחד וכל אחת בתורה. 
כשהרגיש שהוא קרוב התחיל לזיין לי את הפה וציווה עליה שוב להתרחק. את הזרע שלו הוא נותן לי. זה מילא אותי גאווה ותחושת שייכות אליו. את הטיפות הראשונות הוא נתן לי לשתות ואז הוציא ממני את איברו והשפריץ לי על הפנים והחזה, נשכבתי על הגב מורחת כל טיפה ממנו עלי, סופגת את כל כולו והופכת אותו לחלק ממני.

השמלה האדומה

באותה תקופה אור היה עסוק מאוד בעבודתו, נכנס להם פרויקט חדש שזלל ממנו את כל האנרגיה והזמן. אחרי שבוע שבקושי דיברנו ולא התראינו התחלתי להתערער, לא סמכתי על אהבתו אלי, הייתי מודעת היטב לפער הגילאים בנינו ולעובדה כי אור רוצה להתחתן ולהקים משפחה בעוד אני עדיין רוצה לטרוף את העולם. הייתי בטוחה שהוא מצא מישהי אחרת, שמתאימה לו למשבצת לעומתי שממלא רק את משבצת התשוקה. הייתי בטוחה שהוא מנסה להתנער ממני. באחד הערבים התסכול עלה על גדותיו. הייתי צמאה ליחס ממנו. הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה קיצוני שאולי ינער אותו ויגרום לו לרוץ לזרועותיי.

"זה נגמר, אני לא יכולה ככה יותר" כתבתי לו בתעוזה לא אופיינית לי. אבל בפנים כל האיברים שלי התערבבו אחד עם השני. פחדתי שהוא יסכים. לא עברו רגעים ורגשי חרטה הציפו אותי. אני מכירה אותו ויודעת שהוא לא אוהב את המשחקים האלו. הוא בטוח יתעצבן ויעזוב אותי עכשיו. מה חשבתי לעצמי. מרתון של מחשבות התרוצצו בראשי, כעסתי על עצמי. כעסתי עליו. כעסתי על כל העולם. כל מה שרציתי היה יחס ממנו. ברגע שההודעה נשלחה, ידעתי שאין דרך חזרה. שכנעתי את עצמי שעדיף לריב איתו מאשר לא לשמוע כלום. ניסיתי להרגיע את עצמי ללא כל הצלחה. שקט. השקט ממשיך והתסכול בתוכי גובר.

"אני עסוק עכשיו, נדבר כשיתאפשר לי". זה מה שהיה לו לכתוב לי אחרי שאני ממתינה ליחס כבר כארבעים דקות. זרקתי את הטלפון על המיטה בכעס, נמאס לי להילחם בדמעות ופשוט נתתי להם לפרוץ החוצה. הרגשתי בכלוב של רגשות, טיילתי בחדר כמו חיה. מתי? מתי יתאפשר לו לדבר איתי? למה הוא קריר ומרוחק?

באותו יום הוא לא חזר אלי, וגם לא ביום שלמחרת משאיר אותי עם מרתון המחשבות ועם אגו מרוסק. הרגשתי אבודה, תלושה בלעדיו. כעסתי על עצמי ששלחתי לו את ההודעה. אלו היו שלושת  הימים הכי קשים שהיו לי. השקט מצדו גרם לי לחוסר ריכוז, חוסר תיאבון. הסתובבתי עם פנים נפולות והרחקתי ממני את כל הסובבים אותי. אפילו לאמא שלי, שהייתה האדם הקרוב אלי ביותר לא נתתי להתקרב אלי. רציתי להתאבל עם עצמי. הרגשתי שאיבדתי אותו. ביום השלישי קמתי עם כאב ראש נוראי, כנראה מרוב הדמעות שהכרית ספגה בלילה. הכרחתי את עצמי ללכת לעבודה ולנסות להסיח את דעתי מהמחשבות עליו. בעשר בבוקר שמעתי מישהו שואל את דנה, פקידת הקבלה, עלי, היא הצביעה לכיווני. מי זה? מה הוא רוצה? הוא הגיש לי מכתב וביקש ממני לחתום על טופס מסירה. על המעטפה לא היה רשום דבר והשליח לא ממש ידע לנדב לי מידע כלשהו. פתחתי את המעטפה עם מעט מאוד סקרנות, ועם הרבה חוסר חשק. הדבר היחיד שרציתי היה לקבל הודעה מאור. במעטפה הייתה איגרת קצרה "היום ב 20:00 מלון לאינורדו חדר 609. תלבשי חצאית קצרה" תחושת ריחוף ברגע אחד חלפה בכל גופי. ההודעה אומנם הייתה קצרה וקרה אבל זו הייתה הודעה מאור. הוא לא שכח אותי והוא רוצה לפגוש אותי. הוא לא היה צריך לחתום את שמו, ידעתי שזה ממנו. אור לא שואל, אור קובע. על אף שלא נאמר במשפט כלום, ידעתי שנאמר בו הרבה. הוא לא ויתר, הוא עדיין רוצה לראות אותי. חיוך נפרש על פניי, הרגשתי איך הדם התחיל שוב לזרום בגופי והריכוז חוזר אלי. באותו יום, כל כך חיכיתי שהשעה שמונה בערב כבר תגיע. סוף סוף אראה אותו. הוא הזמין לנו חדר במלון. הוא רוצה לפנק אותי, אדבר איתו על הכל כבר היום בערב. אגיד לו שהתנהגות כזו לא מקובלת עלי.

בשמונה בדיוק הגעתי לחדר המלון, עטופה בחיוך ועיניים זורחות, מוצפת בתמונות מהפעם הראשונה שנפגשנו. כבר שכחתי את כל הכעס והעלבון מההתעלמות שלו, שכחתי את חוסר היחס שקיבלתי ממנו בשבוע וחצי האחרונים כל מה שרציתי היה לנשום את אותו האוויר שהוא נושם. הדלת הייתה מעט פתוחה והזמינה אותי להיכנס. נכנסתי לאט, כל גופי פועם בחוזקה, "אור? אתה כאן?" לחשתי בהיסוס קל. שקט. לא נשמע דבר. השדון שבראשי החל לצחוק על הילדה הקטנה שבי שמאמינה לכל דבר, מישהו בטח רצה לצחוק עלי ואני מיד בניתי לעצמי פנטזיה בה אור אוהב אותי באמת ואני לא רק משחק עבורו. קולו העמוק של אור לא איחר להגיע והשתיק ברגע אחד את השדון שחזר למאורתו מתכונן לפעם הבאה. הוא הזמין אותי להיכנס והורה לי לעמוד מול המיטה עם הגב אליו. גופי כאב מאכזבה, הוא לא התגעגע אלי כמו שחשבתי, הוא לא רץ לחבק אותי צמא למגע שלי כמו שאני צמאה אליו. השדון יצא ממאורתו מחויך. הוא לא באמת אוהב אותך, הוא רק משתעשע בך, המשיך השדון להליץ בי. מחנק עלה בגרוני, אבל לא אמרתי דבר. רק רציתי לחוש שוב בנוכחות של אור בחיי, לא משנה באיזו צורה. העיקר שחלקנו את אותו האוויר. נעמדתי מול המיטה עם הגב אליו. הוא נצמד אלי מאחור, מלטף את ישבני מבעד לחצאית הקצרצרה שלבשתי כפי שביקש. השעין את ידי על המיטה והבליט את ישבני החוצה. נשימותיי הפכו קצרות יותר, המחנק בגרון התערבב עם התשוקה אליו. הוא הרים את החצאית הקצרה וחשף את פלחי ישבני שבצבצו מבעד לחוטיני, גופו היה צמוד לגופי, יכולתי להרגיש את הבליטה שלו מבעד לגינס, בליטה שטרם התעוררה. ביד אחת אחז בשיערי ומשך אותו לאחור ובידו השנייה ליטף את ישבני. מגע ידו עלי גרם לנקודות קטנות להתפשט על גופי, ריח המיניות שלי התחיל לבשם את החדר. טראח! צליל ידו על ישבני שבר את המתח שהיה בחדר. לא הבנתי מה קורה וגופי נהיה דרוך. "זה על כך שאת לא סומכת על הרגשות שלי כלפיך. על הפקפוק שלך בי" אמר בשקט חד והמשיך להפליק לי בידו, כל הפלקה מגביר את עוצמת הכאב. כאב שפרץ את סכר הרגשות שלי, כבר לא הייתי צריכה או יכולה להתאפק. לחיי היו רטובות וגופי רפוי ומסור אליו. הרגשתי שייכת וקרובה אליו יותר מאי פעם. הוא סימן אותי כשלו.  הרטיבות שלי נזלה עלי, ואיברי פעם בהתאמה עם ליבי. רציתי להרגיש אותו כל כך אבל שתקתי. חיכיתי בסבלנות רציתי להוכיח לו שאני סומכת עליו. הוא חילץ את איברו שטפח בתוך הג'ינס וגלש לתוכי במימיי תשוקותיי.  כל הגוף שלי הוצף בפרפרי שחרור, חיכיתי לרגע הזה. הוא סובב אותי אליו, השכיב אותי על המיטה, הניח את רגליי על כתפיו והמשיך בקצב אחיד למלא אותי, לחדור אל נשמתי שהוא מביט עמוק לתוך עיניי. חושף בפניי את רגשותיו ללא מילים. גופו החל לרעוד ולאבד שליטה "את ראשונה אמר" ומילותיו כאילו שיחררו פקק שמפניה ממני. מיד אחרי לראשונה הוא מילא אותי מבפנים. לא עלי, בתוכי. חיבקתי אותו חזק אלי. לא משחררת, לא רוצה שייצא ממני. הוא ליטף את פניי ונשק חזק לשפתיי.

"תפתחי את המתנה. היא על כרית המיטה" סובבתי את מבטי לעבר קצה המיטה וראיתי קופסא לבנה ארוכה מונחת שם. איך לא שמתי לב אליה לפני כן? תהיתי ביני לבין עצמי. ניסיתי להגיע אליה מבלי שהוא ייצא, זה הצחיק אותו. הוא יצא ממני באיטיות, וקירב אלי את הקופסא.

בפנים היא הייתה מונחת שם באלגנטיות. השמלה האדומה. הבטתי אליו בשאלה והודיה ביחד. השמלה הייתה מהממת אבל לא חשבתי שיש לי לאן ללבוש אותה. היא לא הייתה מהשמלות שלובשים למועדונים. הוא הבין את מבטי וענה "ביום חמישי יש לי נשף מהעבודה ואת מצטרפת אלי, אני רוצה שכולם ידעו שאת שלי" לראשונה איחשף בפני עולמו של אור, מול הקרובים אליו. התרגשתי כמו נערה בתיכון שהוזמנה לנשף בפעם הראשונה. חיבקתי אותו חזק ונישקתי לשפתיו הבשרניות. אהבתי אותו כל כך. אהבתי להרגיש שייכת אליו.

הזונה של הנפש שלי

השעה כבר הייתה מאוחרת וסוף הערב התקרב, המסיבה הייתה פשוט מושלמת, הרגשתי כמו סינדרלה. אור לא עזב אותי לרגע והציג אותי בגאווה בפני כל מי שרק היה בסביבה. שנינו לא רצינו לעזוב אחד את השנייה, שנינו לא רצינו שזה ייגמר. במפתיע הוא הציע שהפעם אשן אצלו ולא כמו תמיד ארד בסוף הערב בביתי. זיקוקי דינור פרצו בגופי ומיד הסכמתי. לראשונה אשן עם אור, ארגיש אותו כל הלילה, אפגוש אותו ברגע שאפקח עיניים. ההתרגשות הציפה אותי וחיכיתי כבר שנגיע אל ביתו.

נכנסנו למיטתו ערומים באופן כל כך טבעי, הרי אין חלק בגופי שאור כבר לא ראה ובדק. הוא הצמיד אותי אליו ועטף אותי בזרועותיו כשגופנו נושקים אחד לשני. הוא לא ניסה דבר פרט לחיבוק וגיפופים קלים. מאז שהכרתי את אור לא התכרבלתי ככה בזרועות של גבר.  תחושת מוגנות עטפה אותי, הרגשתי אהובה ועל אף החשש הקל שהיה בי שזה חלום, שהכל בראש שלי ושהוא לא באמת מרגיש אלי כפי שאני מדמיינת, שזו רק אני שמרגישה ככה, נרדמתי שלווה.

התעוררתי לפניו באותו הבוקר, בוחנת את פניו, בוחנת את שפתיו המלאות. רציתי לשאוב אותו שוב אלי, להרגיש אותו. ליטפתי את פניו ברכות והעברתי את אצבעותיי על שפתיו, פיזרתי נשיקות עדינות לרחבי גופו, שוכחת שאני צריכה לבקש אישור לגעת בו. היד שלי באופן טבעי, כאילו זה היה שלה מתמיד חבקה את איברו בתוכה וליטפה אותו בעדינות, מעוררת אותו לאט. אני כל כך אוהבת את הגבר הזה הודיתי בפני עצמי לראשונה. ירדתי עם נשיקותיי באיטיות עד שהגעתי לזקפה שהייתה כמעט מוכנה כבר לקראתי, הכנסתי אותו לפי והתחלתי לענג אותו עם לשוני. אור פקח את עיניו בשנייה, הביט בי מלמעלה בעיניי הדבש שלו, שבבוקר הבריקו יותר. לא הייתי בטוחה אם הוא אוהב את זה או כועס שלא ביקשתי אישור. לאחר מספר דקות הוא אחז בי והעלה אותי אליו, "בוקר טוב" חייך אלי ואני חייכתי חזרה. הפך אותי לגב והחל לטייל עם לשונו יוצר נקודות זעירות לאורך כל גופי. ינק את פטמותיי הזקורות בעוצמה שאני כה אוהבת. אחז בכח בשד שלי  והמשיך לצלול לעבר הרטיבות המוכנה אליו, מטייל עם לשונו מהפתח ועד לדגדגן, שתה את מיצי וגרם לגופי המכור אליו להתנועע לפי הקצב שהוא מכתיב. גופי החל לרעוד ונשימותיי הפכו לקצרות, פחד אחז בי במפתיע, ההבנה שאני באמת שלו. שאור הפך להיות חלק מכל איבר בגופי, שאני לא רוצה לנשום בלעדיו גרמו לנשימותיי להאט חזרה ולגופי להתנתק. אור הרגיש, אני לא מצליחה להסתיר ממנו דבר, שקופה אני מולו. הוא קירב חזהו לחזי, ביד אחת ליטף את פניי ובשנייה החדיר את אצבעותיו לתוכי ממשיך לענג אותי. אומר לי ללא מילים אני כאן. מותר לך להרגיש. שוב התחלתי לרעוד וקצב נשימותיי שוב גברו "אני מסכים לך" אמר בקולו העמוק לתוך אוזני. כאילו הבין שכל השנים חיכיתי לאישור הזה. בלי לחשוב ולהבין גופי שיחרר ופרץ את המחסום. דמעות של שחרור זלגו מעיניי. אור מחה את הדמעות ונשק על לחיי.

לאט החדיר את איברו הזקוף לתוכי, התחושה שהוא בתוכי, חלק ממני הבעירה אותי מחדש. הוא הגביר את הקצב וזיין אותי חזק. נשימותיו הפכו מהירות וגניחותיו היו מגרות, גופו התמלא זיעה שנטפה עלי וגרמה לרטיבות שלי להתגבר. ברגע אחד הוא נפל עלי ומילא אותי בפעם השנייה בו. נשימותיו אט אט חזרו לקצבם הרגיל, "אני הזונה שלך" לחשתי לו באוזנו מבלי ממש לחשוב. הוא הרים את מבטו אלי כשגופו עדיין צמוד לשלי ואיברו עדיין בתוכי, הביט עמוק לתוך עיניי וענה "את הזונה של הנפש שלי".

ארוחת ערב

אור הבטיח לפנק אותי היום בארוחת ערב, "בשמונה בדיוק תגיעי אלי. מחכה לך" כתב לי והעביר אצלי כהרגלו רטט בכל גופי. חשבתי להתגרות בו קצת, למתוח את הגבול כמו שאני אוהבת לעשות, אבל בסוף התחרטתי. גם ככה הייתי עמוסה מדי בעבודה.

כשפתחתי את הדלת בשמונה אור כבר עמד עם בוקסר בלבד ליד השיש ולש את הבצק.  עמידתו הייתה זקופה ואיתנה ושרירי ידיו זזו עם כל תנועת הלישה. אוזניות מחוברות לאוזניו, מנתקות אותו מהעולם. מזל שהיה לי מפתח גיחכתי לעצמי. חיוך נמרח על שפתיי, ובתנועה אוטומטית נשכתי קלות את שפתיי. הוא כזה סקסי ככה. הוא סקסי בכל מצב עניתי לעצמי. התקרבתי אליו באיטיות, מודעת לכך שלא שמע שנכנסתי נצמדתי אל גופו ועטפתי אותו בידיי הקצרות לעומתו. רעד קל של הפתעה חלף בגופו. הוא הסתובב אלי, ובלי שאמר מילה ראיתי בעיניו כמה הוא שמח לראות אותי. הוא חזר לבצק, ואני התחלתי לטפל בו. העברתי את לשוני לאורך גבו, ומענגת את איבר מינו בידי "ירדן, את מפריעה לי" הקניט אותי "אני אקשור אותך". קולו מילא באור את המטבח. "נראה אותך מעז, אתה מכור לידיים ולשפתיים האלו" התגריתי בו. הוא עזב את הבצק והסתובב אלי, הרים אותי לשיש וחיבקתי אותו עם רגליי "אני מכור אליך!, אבל את מפריעה לי" חייך והשתחרר מאחיזתי.

הוא חזר מהסלון כשהחבל בידו וחיוך ערמומי מרוח על פניו. דגדוגים החלו להתפשט בגופי, ידעתי מה הוא עומד לעשות וכל צעד שלו לכיווני הגביר אצלי את ההתרגשות. הוא העמיד אותי קרוב אליו, אבל לא קרוב מדי  כשאני קשורה בחבלי האהבה, לא יכולה לזוז רק להסתכל עליו מכין לנו את הפיצה. לא הפסקתי להקניט ולהתגרות בו, מנסה לפתות אותו לשחרר אותי, כל דבר רק למשוך את תשומת ליבו מהפיצה אלי. הוא לא נכנע להפצרותיי, תגובתו היחידה הייתה שקטה וחדה  "אם לא תשתקי, אאלץ בסוף גם להשתיק אותך". ידעתי למה הוא מתכוון, שנאתי את המחסום פה, העדפתי לשתוק. השתיקה רק גרמה לרעש ואי בטחון בתוכי. השדון ישר קפץ לפעולה והתריס בפניי שזו ההוכחה שאור משחק בי ולא באמת אוהב אותי. שאם היה אוהב לא היה רוצה שאשתוק, אם היה חושק בי לא היה יכול להתאפק מלגעת בי. הלב נהיה קשה כאבן והמשכתי להביט בו בשתיקה עד שהכניס את הפיצה לתנור. הייתי זקוקה כבר למגע שלו, ליחס שלו. רציתי שישתיק כבר את השדון הגדל לו בתוך ראשי.

אור החל לשחרר את הקשרים, מחליף את מגע החבל במגע ידיו העדינות, עצמתי את עיניי נתתי לגופי להישען עליו ולשדון לאט לאט להיעלם. לפחות לעכשיו. הוא נישק כל חלק בו החבל נגע בעורי, עירסל אותי בידיו וצעד לכיוון חדר השינה. השכיב אותי על מיטתו, פישק את רגלי וצלל לעבר מעיין התשוקה שלי שהשתוקק כל כך ללשונו. גבי התקמר ומחשבותיי עפו אל מעבר לחדר הזה. הפעם היה זה אור לבן שעטף אותי. באותה השנייה האמנתי שהוא אוהב ומשתוקק אלי בדיוק כמו שאני רוצה אותו. נפשי הייתה כפלסטלינה בידיו והוא לא הפסיק לענג אותי עד שדמעות של אושר זלגו מעיניי. חיבקתי אותו כל כך חזק. מפחדת מהיום שהוא לא יהיה כאן, מהיום שהוא פשוט יעזוב אותי ולא יהיה יותר חלק מחיי.

יותר משמעותית ממך

כל רעש הסועדים סביבנו השתתק ברגע אחד, הכל התערפל לי, המילים שלו שנאמרו כבדרך אגב כחלק מהשיחה שלנו על החיים חדרו לתוכי ופצעו כל חלקה ירוקה. משאירים את חותמם "ירדן, את יודעת שאני מחפש מישהי שתהיה יותר משמעותית ממך" את ההמשך כבר לא שמעתי. המשפט הזה לא הפסיק להדהד בראשי כמנגינה צורמת. שמרתי על איפוק. על מבט מבין. לא נתתי לו לראות את הסערה שהתחוללה בתוכי. שתיתי כוס מים לעזור לגולה לרדת במורד הגרון פנימה. להסתיר אותה שם בין קיפולי הלב, איפה שאני מחביאה את כל הדברים איתם אני לא רוצה להתמודד. וחייכתי. הבנתי אותו.

מה את רוצה ירדן? אמרתי לעצמי מול המראה בחדרי. את ידעת שהוא מחפש מישהי להקים איתה משפחה, את לא רוצה את זה. את עוד רוצה לטייל בעולם. את רק בתחילת הדרך. הזכרתי לעצמי שוב ושוב מנסה להקליל את הכאב. להפסיק את המנגינה הצורמת של המילים שלו שלא מפסיקות להתנגן בראשי שוב ושוב. לא פעם תהיתי לעצמי בשביל מה אני צריכה את הקשר הזה? מה יש בו שאני כל כך נשאבת ונסחפת אחריו? שאני לא מצליחה להתנתק ממנו.

לקחתי נשימה עמוקה מאוד לפני שלחצתי על "שלח". ידעתי שזה הצעד הנכון עבורי והתפללתי שהפעם אהיה מספיק חזקה ולא אכנע, שהגעגוע לא יכניע אותי בסוף.

"אור, אני לא יכולה יותר. המחשבה שאתה מחפש מישהי אחרת בזמן שאתה איתי גומרת אותי. אני לא עומדת בזה כפי שחשבתי שאוכל. זה נגמר. הכי טוב שאצא לך מהחיים"

הכאב בחזה לא הרפה, המחשבה שתהיה לו מישהי יותר משמעותית ממני בחייו, שתתפוס את מקומי אצלו בלב, גמרה אותי. להכל הסכמתי כדי להישאר בחייו, כדי שהוא יישאר בחיי. להכל פרט לזה.

"הכי טוב שתהיי שלי" כתב לי חזרה וגרם לשטף דמעותיי לפרוץ שוב החוצה. מילותיו האירו אותי מבפנים, גרמו ללב שלי לחייך והפכו לחלק מזרימת הדם שלי. גם הוא אוהב אותי, גם לו קשה בלעדיי. הוא לא רוצה שאלך ממנו.

"אני רוצה, אני רוצה להיות שלך. אתה יודע כמה אני רוצה. אבל איך אהיה שלך ואתה של אחרת?"

הוא שתק. וגם אני. אין איך להמשיך מכאן. אנחנו כל פעם חוזרים לאותה נקודה כואבת. כל פעם חוזרים לאותה נקודה שממנה אנחנו לא יודעים איך להמשיך.

השתיקה בנינו הפעם החזיקה חודש ושלושה ימים.

מישהו אחר

החלטתי שאני חייבת לשכוח מאור. לשים את ההרפתקה הזו מאחורי. חזרתי שוב לאתרי היכרויות, מנסה לשחזר את ההתחלה שהייתה לי עם אור, אבל עם אף אחד זה לא הרגיש אותו דבר. כל פעם מחדש יצאתי מאוכזבת ומתוסכלת יותר מהאפליקציות השונות. לעולם לא אמצא שוב חיבור כזה הייתי מייבבת ביני לבין עצמי.

באותו יום מצב רוחי היה מרומם, כמעט ולא חשבתי על אור ועל מה הוא עושה ומרגיש. אולי הזמן הצליח קצת לעשות את שלו, ואולי היה זה איתן מהעבודה שהצליח להצחיק אותי בלי סוף. החיוך שלו חשף שיניים לבנות ומסודרות ושתי גומות בצדדים. עיניו החומות הסתתרו מאחורי משקפיים שנתנו ל מראה של חנון אבל קול. הוא לא היה מהגברים שבחורות מזילות עליו ריר ברחוב אבל היה בו קסם שהצליח לשבות כמעט כל אחת שרק היה מביט ומחייך אליה. הוא היה אמיתי. הוא היה מאותם גברים שאת רוצה להביא הביתה לאמא. 
סיכמנו שניפגש היום בערב לבירה בעלמה בר.

דקה לפני שירדתי אל איתן שחיכה לי כבר במכונית, הבטתי שוב אל עצמי במראה, והניצוץ בעיניים שהיה לי לפני כל מפגש עם אור היה חסר לי. לא נראיתי שמחה. כעסתי על הדמות במראה, הטפתי לה שתחייך כי יש בחור טוב שמחכה לה למטה. 
לבשתי את החיוך הטוב ביותר שיכולתי, הדלקתי בגפרור את הניצוץ בעיניים וירדתי. 
אני חייבת להמשיך הלאה.

בבר שתינו וצחקנו לרוויה, מי שהיה מסתכל עלינו מהצד היה חושב שאנחנו זוג של שנים. איתן היה מדהים. לא פלש למרחב הפרטי שלי מצד אחד וגם לא היה רחוק מדי מצד שני. פלרטטתי איתו בעיניים ובתנועות הגוף הנחשיות שלי. אהבתי להוציא ממנו את נשיכת השפה שהעידה על האיפוק שהוא מנסה לשמור ושאני מנסה לשחרר. 
התקרבתי אליו ונעמדתי בין רגליו, כשהוא יושב על כיסא הבר לא מסירה את עיניי משפתיו יד אחת על בית החזה שלו, מרגישה את קצב פעימות ליבו וידי השנייה חובקת את צווארו. מגע ידיו על פניי היו נעימות ורכות. קירבתי את שפתי אל שפתיו ועצמתי את עיניי, מתנתקת מהסביבה ונשאבת אל תוך הנשיקה הראשונה שלנו.
לשונו הייתה רכה וטעימה, ידיו שהצמידו אותי אליו היו חזקות ועוטפות. זה היה יכול להיות רגע מושלם עם גבר מושלם ללא אור שהופיע אצלי במחשבות ללא כל הזמנה. אלו לא היו הידיים והנשיקה של אור, ואני רציתי אותו. רציתי את המגע שלו. 
לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ולחזור לצחוק עם איתן. תירצתי לאיתן שזו השפעת האלכוהול כנראה ושהעייפות השתלטה עלי.

אחרי מקלחת, עטופה במגבת שכבתי על המיטה. כולם ישנים. שקט. ואני בוהה בחיוך של אור מהתמונה שלו בוואצפ. זוכרת בדיוק איפה התמונה הזו צולמה. הוא היה מחובר לפני 17 דקות, האם כבר יש לו מישהי אחרת שסוחפת אותו עד לשעות הקטנות של הלילה? האם הוא עדיין ער? 
הגעגועים אליו השתלטו עלי. שכחתי כבר מכל מה שהיה וכל מה שרציתי היה לחזור להיות שוב בזרועותיו. לדעת שהוא עדיין חושב עלי. בית החזה שלי התמלא בנוקשות מעורבבת בפחדים ותשוקות, נוקשות שהשתחררה ברגע ששלחתי לו הודעה. 
לא עברו מספר דקות וקיבלתי ממנו מענה. הוא ער חייכתי לעצמי וכבר לא הפריעה לי הסיבה לכך. הוא ער ואיתי בטלפון כבר שעה, כאילו לא קרה דבר. 
נרדמתי שלווה, חזרתי להיות שוב של אור.

הפגישה

ישבתי על הבר, בוחשת עם הקש בתוך המשקה. כל רגע מעיפה מבט אל עבר הכניסה בצפייה לראות אותו כבר נכנס. להרגיש איך הנוכחות שלו ממלאת את חלל החדר. 
נמנעתי מלהדליק סיגריה על אף הלחץ בו הייתי שרוייה, רציתי להיות מושלמת עבורו היום. רציתי שברגע שיראה ויריח אותי ייזכר עד כמה הוא אוהב אותי. שישכח את הפער בנינו, שירצה לחזור להתרכז רק בי. שירצה להפסיק לחפש. שיעצור. בליבי ידעתי שזו תקוות שווא, שזו פנטזיה לא אמיתית. לא באמת יכולתי לבקש זאת ממנו. לא באמת רציתי שבגללי יעצור את החלום שלו להקמת משפחה. 
המחשבות הרציונאליות עם הרגשות העזים כלפיו שוב גרמו לי לתהות מה אני בעצם עושה כאן. בשביל מה פתחתי את הכל מחדש. לקחתי נשימה עמוקה דרך הקש המלא בוודקה, נשימה שקיוויתי שתשתיק קצת השכל ותתן לי רק להרגיש.

"שמת את הקולר" הוא ציין לאחר שנשק לי הלחי והעביר אדוות אל עבר מעיין האושר שלי. 
נגעתי קלות בקולר האהוב שלי, קולר שחור דק עם תליון גס בצורת לב. הקולר שהזכיר לי איך הכל התחיל בנינו, איך כבר בפגישה הראשונה הפך אותי לחתולה שלו ואני התמסרתי לכל חלק ממנו. 
חייכתי לעברו, מתענגת מהעובדה שהוא כאן לידי, ממש במרחק נגיעה ממני. הגעגועים למגע שלו היו חזקים ממני, רק רציתי לחוש אותו עלי, לחוש שאני שוב שלו. קירבתי את שפתיי אליו, והוא שלא עמד בפיתוי שאב אותי אליו. לא רציתי שהנשיקה הזו תיגמר, לא רציתי להתנתק ממנו.

"שנמשיך אלי?" הוא שאל. לא דרש. הסתכלתי עליו לא מבינה מה השתנה. אבל הוא רק אמר שנדבר בבית. מילותיו התהדקו על ליבי כצבט. אבל ידעתי שאסכים לכל מה שידרוש. אלו היו החודש ושלושה ימים הקשים ביותר של חיי.
לא רציתי שהוא שוב ייצא מחיי.

ידידים

ידידים? זה באמת מה שהוא אמר לי עכשיו? פקחתי מולו זוג עיניים מופתעות. "ואיך זה בדיוק יעבוד?" רציתי להקשות עליו ולהראות לו שזה בלתי אפשרי. "אתה מסוגל להיות לידי בלי לגעת? לא יפריע לך שאצא עם גברים אחרים?" המשכתי בשטף הדיבור, לא בדיוק יודעת איך לעכל את דבריו. ידידים. אור יהיה רק ידיד שלי. יהיה אסור לי לגעת בו, הוא לא יגע בי. ידידים. המילה לא הפסיקה להדהד לי בראש כתקליט שבור.

רציתי לנער אותו, להחזיר את הגלגל, רציתי שנחזור להיות אור וירדן. לא יכולתי להאמין שהוא רציני איתי.

"אור, יש לך מישהי אחרת?" שאלתי מכווצת מבלי להביט בפניו.

"זה משנה?" הוא ענה בלי להניד עפעף.

כל הרוחות התחילו לסעור בתוכי, התהלכתי בחדר בלי מטרה. לא ממש מבינה מה קרה כאן עכשיו. איך הכל התהפך? איזה סימן לא קראתי נכון? בשביל מה הוא נפגש איתי אם יש לו מישהי אחרת?

"אור" התיישבתי לרגליו והבטתי עמוק לתוכו, שיראה אותי. "אני חייבת לדעת, יש לך מישהי אחרת?" ניסיתי לצבוע את קולי בהחלטיות

"את חייבת או רוצה?" הוא שאל ברוגע שרק הסעיר אותי יותר. אני שונאת שהוא מתחיל לשחק עם הראש שלי. למה הוא לא מסוגל פשוט לענות.

הוא הרים אותי אליו והושיב אותי על ברכיו ורק הסתכלנו אחד לתוך השנייה. הנשימות שלנו התערבבו והנוכחות שלנו הפכה לאחת. ליטפתי את תווי פניו המוכרים לי כל כך. הוא הצמיד אותי אליו, עטף אותי בזרועותיו. יכולתי לשמוע את קצב פעימות ליבו המהירות. לא רציתי שישחרר אותי לעולם.

אצבעותיי שירטטו את שפתיו כמכחול מיומן, הוא לא הזיז אותן. הבטתי בו בשתיקה מקרבת את עצמי אליו לאט, בודקת אם יעצור אותי. הוא לא עצר.

ידיו ליטפו את גבי מתחת לחולצה וידיי מלטפות את צווארו. גופי נע עליו באיטיות, מעורר את יצרו בזמן ששפתיי טועמות מעור צווארו.

תחתוניי היו רטובות, וקצב התנועות שלי עליו התגבר. תפסתי את שתי קצוות חולצותיי מלמטה התחלתי להוריד אותה ממני, הוא תפס את שתי ידי, לא נותן לי להמשיך את הפעולה. הייתי בטוחה שהוא רוצה לעשות זאת בעצמו אז רק חייכתי לעברו חיוך שובב. אבל הוא סידר את חולצותיי ומחק ממני את החיוך ברגע אחד.

"את חשובה לי מדי" ניסה להסביר, אבל אני כבר לא שמעתי כלום. הוא לא רוצה אותי. אני כבר לא עושה לו את זה יותר, הסכר עמד להישבר.

קמתי ממנו, לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו. אני אמורה ללכת? להישאר?

"ירדן, תסכלי עלי" הוא דרש. עיניי כאילו היו שלו עשו מיד כדבריו. "אני לא רוצה לפגוע בך. את חשובה לי"

"אז תבחר בי" הנהר פרץ את הסכר שהיה גם ככה סדוק. "תבחר בי" קולי נחלש.

שכבתי במיטה שלו כחיה פצועה וכואבת, גופו דבוק לגופי, נשימתו נושפת בעורפי אבל מעכשיו אנחנו רק ידידים.  ידידים טובים.

פרק 12

"מה עשית??" לא האמנתי למשמע אוזני. "חסר בחורות שאני לא מכירה שאתה יכול לדחוף להן את האצבעות שלך?" האריה שהידידות הזו כלאה פרץ את השער הנעול. 
"אני פשוט לא מאמינה" המשכתי להתהלך בחדר, כשהטלפון צמוד לאוזן שלי.
"ירדן אני לא מבין על מה את כל כך כועסת" הניח את הטרף מול האריה, מתגרה בו. "סיכמנו שאנחנו ידידים"
"ידידים" חזרתי בחדות "אבל למה עם מישהי שאני מכירה?? אתה יודע שזה משהו שמפריע לי" 
"את לא חברה שלה" ניסה להצדיק את מעשיו "לא חשבתי שזה יפריע לך"
"בדיוק. לא חשבת" הכאב נשמע בברור בקולי "אני מנתקת אור, אני לא מסוגלת לדבר איתך כרגע" והוא במקום להתנצל ולהוכיח לי את אהבתו אלי רק הסכים איתי ואמר שאדבר איתו אחרי שאירגע.

"איפה אתה?" סימסתי אחרי שעה שאני מנסה להרגיע את האריה הרעב לטרף שלו לאיתן. ידידים. אני אראה לאור מה זה ידידים.
"בבית, רוצה לקפוץ?" 
"שעה אני אצלך. תכין לנו משהו טוב לשתות" והוספתי קריצה בסוף.

איתן מיד קלט את הסערה שנשקפה מעיניי, אבל לא ניסה לחדור מעבר למה שאפשרתי. הוא ידע על אור ושנא את הקשר שלי איתו. לטענתו זה היה קשר לא בריא וחד צדדי והוא לא הצליח להבין איך אני לא רואה את זה. איזה סיפור פנטזיה אני כבר מספרת לי בראש כל פעם היה נואם לי מחדש, אבל לא הפעם. הפעם הוא פשוט היה שם בשבילי והצחיק אותי.
הרבה זמן שהלחיים שלי לא כאבו ככה.

שכבנו שנינו על השטיח בסלון, כשהוא ליטף את ראשי שהיה מונח על בטנו המוצקה.

אחרי 4 כוסות וודקה וגויינט אור נתן לי חופשה קלה ונעלם לפינה חשוכה באחד מתאי המוח שישנו כרגע. דמותו של איתן לעומת זאת התחדדה בפניי. שמתי לב פתאום שהגומה השמאלית עמוקה ובולטת יותר, אבל כשאני אומרת משהו שהוא אוהב שתי הגומות מקבלות נוכחות ומעטרות שפתיו המשורטטות בגבריות והופכות אותן לחיוך שובב.

אני לא יודעת אם אלו היו מגע ידיו שהברישו את שיערי או השתייה, ואולי השילוב של הכל ביחד אבל רציתי את איתן. הוא תמיד היה כל כך טוב אלי, סבלני ואכפתי. כייף לי איתו.

השענתי את שתי ידי על החזה שלו, והבטתי אל תוך עיניו המסתתרות מעבר לזכוכיות שעל עיניו. הוא כל כך יפה וגברי, איך לא ראיתי זאת עד עכשיו? הורדתי ממנו את משקפיו והתחלתי לנשק את עיניו, מכירה את תווי פניו עם שפתיי. לאט לאט מתקרבת אל שפתיו, נוגעת לא נוגעת. מעבירה את לשוני באיטיות על שפתיו שנפתחות מעט. לשוני נכנסה פנימה וליטפה אותו מבפנים עד שפגשה את לשונו. הפעם הנשיקה סחפה אותי אליו. לא היו הסחות דעת או השוואות.

פשטתי ממנו את החולצה ולראשונה חשפתי את גופו מולי. הוא לא היה שרירי כמו אור אבל בהחלט מעוצב, המגע שלו היה נעים לי.

הוא הפך אותי על הגב לאחר שהפשיט ממני את בגדיי וחשף אותי מולו. פטמותיי היו זקורות ומוכנות לקראתו והוא נענה לקריאתם. החיכוך האגבי של זקפתו  בי בזמן שהוא מענג את שדיי גרמו לגופי להתקמר תחתיו. רציתי שיצלול לתוכי והוא הרגיש זאת.

הזין שלו היה בדיוק בגודל שאני אוהבת, ממלא אותי בפנים אבל לא חונק. בניגוד לאור הוא בנה את האורגזמה שהתקרבה ברכות ובעדינות שכבר שכחתי.

זו לא הייתה התשוקה הסוערת שהייתה לי עם אור, הוא לא הפך או סימן אותי בבעלותו, הוא היה שם להכיל אותי.

"נתראה מחר" אמרתי לו ברכות סוקרת שוב את גופו העטוף בבוקסר בלבד כשאני עומדת בפתח הדלת והוא עומד קרוב אלי. הוא שזר את אצבעותיו בתוך שיערי וקירב אותי אליו שוב לנשיקה אחרונה.

כששכבתי במיטה, רגע לפני שנרדמתי הרצתי בראשי שוב את אירועי היום. ידידים הוא רצה? אז ידידים נהיה.

קנאה או בעלות?

"מה עשית?" הפעם היה תורו של אור לשאול כשהוא יושב על הספה ושותה בירה, מנסה להיראות כאילו שזה לא באמת מפריע לו. "אז את עם איתן עכשיו?" התגנב רטט לקולו.

"אני עוד לא עם אף אחד" עניתי כשאני נשענת על עדן החלון ומעשנת סיגריה. גם ככה אור לא מתכוון לנשק אותי. "זה מפריע לך?" שאלתי בניסיון להוציא ממנו רגש כלשהו.

"לא" ענה תוך כדי שהוא קם אל המקרר להוציא בירה נוספת "תעשי מה שבא לך, גם ככה את תמיד עושה מה שבא לך"

"אני עושה מה שבא לי?" הערתו הצליחה להדליק אצלי כל נים ונים "שאזכיר לך איפה האצבעות שלך היו לפני כמה ימים?" הטחתי בפניו.

"אנחנו לא חוזרים לשם שוב ירדן, את ידעת בדיוק מה אני יכול לתת לך"

מחר בטוח תהיה לי תשובה שנונה לענות על זה אבל עכשיו מולו, המילים תמיד נעלמות לי, המוח לא מתפקד, אז הדלקתי לעצמי עוד סיגריה.

"אני שונא אותו" אמר אחרי כמה דקות של שתיקה. הבטתי בו, לא מבינה על מי ועל מה הוא מדבר. "את איתן" הוא הוסיף.

"למה? מה יש לך לשנוא אותו?" התפלאתי. הרי אתה לא באמת רצית אותי, רצית שאמשיך הלאה. השלמתי את המשפט בליבי.

"הוא נצלן, הוא ניצל את המצב שלך ולקח משהו שהיה שייך לי" אמר בארסיות. "אם הייתי לידו, עכשיו הייתי מוריד לו אגרוף"

באמת שאור הצליח לבלבל אותי, הוא לא רוצה אותי, דוחף אצבעות לכל בחורה שרק מסכימה ועכשיו הוא מקנא לי?

הפעם לא אפול שוב למלכודת שלו, הבטחתי לעצמי.

"אתה ויתרת" הפעם תורי היה לענות בארסיות. "לא הוא לקח"

הלוואי ולא היית מוותר, הלוואי והיית נלחם ובוחר בי. חשבתי לעצמי בעצב.

"מעולם לא ויתרתי עליך, את כאן לא?"

זו שיחה מיותרת, הוא לעולם לא יבין אותי אולי נוח לו לא להבין אותי. כבר אין לי כח להסביר שוב, להתחנן להיות שלו.

"עזוב אור, באמת שאין לי כח לנהל שוב את השיחה הזו, אני בטוחה שאתה יודע ומבין"

הנשיקה שלו לא הייתה עדינה, היא תבעה בעלות על מה ששלו. היא הזכירה לכל חלק בגופי למי אני שייכת באמת. גייסתי את כל הכוחות שיכולתי כדי לעצור את הנשיקה הזו ולנתק את עצמי ממנו. "אנחנו ידידים אור, רק ידידים" הפעם תורי היה לנסות להסתיר את הרטט שהתגנב ללא אישור לקולי.

הלכתי לפני שהכאב בחזה הפך לבלתי נסבל והתפשט לכל חלל הבטן. מחר הוא כבר לא ישלח לי את "הבוקר טוב" שפותח לי את היום בחיוך. שוב אור יצא מחיי, הדמעות יצאו משליטתי. הדרך הביתה הייתה ארוכה מהרגיל.

אני ואיתן

"אני אוהב אותך" מילותיו חנקו אותי וידו הרכה העדינה פתאום הרגישה כסכין חדה בין שיערותיי. מזל שהוא חושב שאני ישנה ושהוא לא רואה את פניי עכשיו. "אם רק היית יודעת כמה אני אוהב אותך" המשיך ללחוש כאילו לעצמו, ואני המשכתי לא לזוז, שלא יגלה שאני שומעת. שלא אצטרך להגיב.

חיכיתי למילים האלו כמו נווד במדבר המחפש מים, אבל רציתי לשמוע אותן מאור לא מאיתן. עברו כמעט חודשיים מאז שאני מוצאת נחמה בזרועותיו של איתן. על אור אנחנו לא מדברים, למראית עין העלמתי אותו מחיי אבל כל יום אור מלווה אותי בכל רגע במחשבותיי. אני מנהלת אין ספור שיחות עומק איתו בדמיון שלי. תוהה מה הוא עושה עכשיו ואיך הוא מרגיש. האם יש לו מישהי אחרת שממלאת לו את החלל. כל לילה ממש רגע לפני שעיניי נעצמות אני שולחת בקשה ליקום שמחר אקבל הודעה ממנו, אות לכך שהוא מתגעגע אלי. אני באמת מנסה להילחם בכל זיכרון וגעגוע שמתגנב, לשחרר אותו ממני אבל איך אפשר להפסיק את הדם שזורם בעורקיי בלי למות?

המילים של איתן שטפו אותי כמו צונמי וחנקו את גרוני, לא ציפיתי לזה. אנחנו לא זוג והוא יודע את זה. דיברנו על זה לא מעט פעמים. הסברתי לו שאני כרגע לא מוכנה רגשית לקשר. רציתי לקום וללכת הביתה, לא להישאר לישון אבל ידעתי שאני לא יכולה. זה באמת לא מגיע לאיתן אחרי כל הטוב שעשה לי. אחרי שהיה עץ איתן עבורי.

"שכחתי לעדכן אותך שקבעתי עם לירון וקרן לערב בנות היום אצלי בבית" שיקרתי לאיתן כשהגיש לנו את הקפה של הבוקר לפני שיצאנו לעבודה והתיישב מולי. הייתי חייבת אוויר אחרי ההצהרה שלא הייתי אמורה לשמוע אתמול. "אשן היום כבר בבית" הוספתי כדי לוודא שהוא מבין שלא אגיע לכאן היום.

האכזבה על פניו חדרה לתוכי כחרב חדה. "ממי" התיישבתי על ברכיו בפישוק, לא רציתי לפגוע בו אבל הייתי חייבת לעשות לי קצת סדר בראש.

"תתגעגע אלי?" פלרטטתי איתו עם קולי ברצון להקליל גם לעצמי את ההרגשה שיש בנינו כרגע.

"ברור שאתגעגע" הוא היה רציני "אני אוהב כשאת ישנה כאן, אוהב לקום עם הריח שלך כאן לידי" אמר כשהוא נושם לריאותיו את צווארי.

הוא אחז בגופי והצמיד אותי אליו לנשיקה מלאת געגוע. יד אחת חדרה מבעד לחולצתי וליטפה אותי לאורך גבי בעוד השנייה אוחזת בישבני ומדביקה אותי קרוב אליו. שיתפתי איתו פעולה. לא רציתי שירגיש שמשהו השתנה. לא הייתי מוכנה לדבר על רגשות או כל דבר דומה אחר.

ידיו חבקו בשדיי העטופים בתחרה, ולשו אותם בתנועות סיבוביות.

הוא הרים אותי בידיו והוביל אותנו לעבר החדר "איתן, מה אתה עושה? אנחנו נאחר לעבודה"  חששתי שגופי יבגוד בי היום והוא ירגיש.

"אל תדאגי" הוא חייך אבל גומתו הימנית לא ממש נכחה.

הוא פשט ממני את הג'ינס הסיט את התחתון הצידה ובלשונו העדינה ליקק את שפתיי היבשות. לשונו הקרה חלפה על פני הדגדגן שלי, מנסה להעיר את זרימת הנחל אל המעיין.

הסתרתי את עיניי עם ידיי, מובכת מכך שחשף אותי.  המעיין הלא נכון התמלא. הוא התרומם אלי ונישק כל שביל מלוח על לחיי. ליטף את שיערי.

"שמעת אותי אתמול נכון?" הרכות שבקולו רק חנקה אותי יותר. הנהנתי.

"אני יודע שאת עוד לא שם, אני בסדר עם זה" מילותיו לא מפסיקות לעטוף אותי ושפתיו לנשק אותי. לא מגיע לי גבר כזה.

"הכל בסדר" המשיך לנסות להרגיע את גופי הרוטט והפעם לא מהמגע שלו. מה דפוק בי? חשבתי לעצמי. איך אני לא מצליחה להתאהב בגבר המדהים הזה? גבר שכל כך טוב אלי וכייף לי איתו? למה המחשבות על אור מסרבות להיעלם?

"תבטיחי לי רק שתחזרי" ביקש שנשק לי לפני שעליתי לרכב לכיוון העבודה.

"אני מבטיחה" לא התכוונתי לשקר.

שיחה מאור

מה עכשיו? חשבתי לעצמי מתהפכת במיטה לכיוון השידה בעצלתיים מצליל ההודעה שהעיר אותי משנתי הקלה גם ככה. ידי גיששה בעצלתיים לעבר הטלפון שהיה מונח על השידה ליד המיטה. השעה חמש בבוקר, לא היה לי ממש חשק לפלרטט עם איתן כרגע או לתת לו תשומת לב. כל השבוע אני מתאמצת להמשיך להיות בתוך הקשר הזה, כאילו כלום לא השתנה,  אבל המילים שלו הזכירו לי מה אני רוצה באמת, המילים שלו לחצו על פצע שהיה גם ככה פתוח ועכשיו אני פשוט מדממת. לא היה לי חשק לכלום, כל יום כל היום רק קיוויתי וייחלתי לקבל אות מאור. היו כבר לא מעט פעמים שכמעט ושלחתי לו הודעה וברגע האחרון סגרתי את הטלפון. לא מרשה לעצמי הפעם להישבר ולהיות הראשונה שתשלח. אני חייבת לדעת שהוא רוצה אותי באותה מידה.

התקווה הקטנה שאולי בכל זאת זו הודעה מאור הניעה אותי בכל זאת לגשש באפילה אחר הטלפון ולפתוח את עיניי בקושי.

'הודעה מאת אור זוהר' ברגע אחד התעוררתי. התיישבתי בוהה במסך כלא מאמינה, נשימתי נעתקה. אצבעותיי מחליקות על המסך בהתרגשות כאילו שאם לא אענה עכשיו הוא יעלם.

אור ( 5:02) "ערה?"

אני (5:02) "כן"

אור (5:03) "את עדיין עם איתן?"

אני (5:03) "בוקר טוב גם לך אור, השעה חמש בבוקר"

אור (5:04) "בוקר טוב"

אור( 5:04) "את עדיין עם איתן?"

אני (5:05) "כבר אמרתי לך באותו היום שאני לא עם אף אחד"

שתיקה. שנינו מחוברים ואף אחד לא מוצא את המילים איך להמשיך. הוא לא יכול להיעלם לי, אני חייבת למצוא משהו מעניין לדבר איתו, אני חייבת שיישאר עוד קצת מחובר.

אני (5:11) "מה שלומך? מה התחדש בחייך?" ניסיתי להישמע קלילה ומתעניינת העיקר שיישאר מחובר. שלא יתנתק.

אור (5:12) "אני בסדר. רגיל" אוף איתו, הוא לא ממש מקל עלי עם השיחה הזו.

אור(5:13) "את רוצה להיפגש היום?" הלב שלי נסק לשמיים, לא האמנתי למה שאני קוראת.

אני (5:13) "על מה חשבת?" שאלתי.

אור (5:13) "תמיד רצית שאקח אותך להופעה של התקווה 6, יש לי שני כרטיסים להיום באמפי שוני רוצה ללכת?" חיוך נמרח על פניי. הוא זכר.

אני (5:14) "כן" מתעלמת מהשאלה מאיפה ולמה יש לו שני כרטיסים להיום בערב.

אור (5:14) "בשבע וחצי אני אאסוף אותך, נשב על בירה לפני"

אני (5:15) "אחכה לך" הוספתי אימוג'י של חיוך.

שכבתי על הגב כשהטלפון מונח קרוב אלי, חיוך מטופש מרוח על פניי. אור חזר.

צליל הודעה נוספת קטע את החלום בהקיץ על היום בערב. מה הוא שכח? הרמתי את הטלפון בהתלהבות.
'הודעה מאת איתן'   החיוך נמחק ברגע.
החלקתי את אצבעותיי על מסך הטלפון באיטיות, מה אגיד לו? לא מגיע לו שככה אפגע בו, והאם אני עושה את ההחלטה הנכונה? האם אני באמת צריכה לבחור באור? האם אני מסוגלת בכלל לבחור אחרת?

ההופעה

עוד רבע שעה אור צריך להגיע. הבטתי שוב במראה, 'אני חייבת להחליף חולצה, אני צריכה משהו סקסי יותר' חשבתי לעצמי ומיד פתחתי את דלת הארון לחפש חולצה אחרת. הכל נראה לי לא מתאים פתאום. אני רוצה להיראות שלא התאמצתי מדי ובכל זאת להזכיר לו מי אני. למה הוא התגעגע.

החלטתי להחליף לגופיה דקה שחורה.

אור ( 19:27) " אני למטה"

אני (19:27) "יורדת"

אור (19:28) "למי?" והוסיף אימוג'י של קריצה

אני (19:28) "דפוק" והוספתי אימוג'י צוחק.

עוד מבט מול המראה רגע לפני, אהבתי את מה שראיתי. הג'ינס הצמוד הבליט את ישבני האגסי וטוב שהחלפתי לגופיה השחורה ככה החזה שלי נראה חושני יותר לדעתי. היטיתי את שיערי טיפה לאחור והשפרצתי טיפות אחרונות של בושם ויצאתי.

החיוך, זה היה הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לרכב. החיוך מהשפתיים הבשרניות עם הגומה שמסתתרת מתחת לזיפים המושלמים שלו. הריח שלו מילא את כל חלל הרכב וכמו מגנט נמשכתי אליו. להרגיש אותו כאן.

זו לא הייתה נשיקה סוערת, זה היה מפגש שפתיים שנמשך יותר מכמה שניות שהתגעגעו לטעם אחד של השני.

הכניסה הייתה צפופה באנשים, אבל אני הרגשתי כציפור באוויר. ידו של אור אחזה בגבי והובילה אותנו לעבר מקומות הישיבה. ההופעה הייתה באוויר הפתוח ולא היו מקומות שמורים מראש. אור דאג להכל והביא איתו שמיכה וכריות שיהיה לנו נוח.

"בירה?" הגיש לי היינקן קרה כמו שאני אוהבת.

חייכתי.

"לכבוד מה נרים?" שאלתי וגלגלתי עיניים עושה את עצמי חושבת כשברור לי שאני רוצה להרים לחיים לכבוד זה שאנחנו שוב כאן, ביחד.

צליל הודעה מהטלפון שלי קטע את הרגע. זו הייתה הודעה מאיתן.

איתן (20:20) "מה את עושה? בא לך לקפוץ לבירה?"

אני (20:26) "אני לא יכולה היום, נדבר מחר טוב?"

איתן (20:26) "את עם אור נכון?" הראש שלי לרגע הסתחרר, מאיפה הוא יודע? הבטתי באור שכבר שתה את הבירה בלי לחכות להרים איתי לחיים.

אני (20:30) "אסביר לך הכל מחר. אני מבטיחה"

איתן (20:30) מקליד.. מקליד.. מקליד..

איתן (20:32) "תהני, נדבר מחר"

איתן מנותק.

כל האורות כבו והאוויר התמלא באנרגיית ציפייה מטורפת. משחקי אורות וקצב המוזיקה מכין אותנו לקבל את הלהקה האהובה עלי. הגוף שלי היה כמו של ילדה המחכה לפתוח את המתנה שלה. נישקתי את אור על הלחי, מודה לו על שהביא אותי לכאן היום. שבחר בי. הוא החזיר לי מבט אוהב וחיבק אותי חזק. אני יודעת שהוא אוהב אותי. שאכפת לו ממני.

כל ההופעה היינו צמודים אחד לשני, ידיו עטפו אותי, התנועעו איתי לקצב המוזיקה, ליטפו, קבעו בעלות מחדש על הגוף שלי. ואני אהבתי את זה. אהבתי להרגיש שייכת לאור. אהבתי שאני לחלוק את זה איתו.

"בעולם שלה אני עומד בפתח 
שומר הסף רק שאיש לא ייפגע 
ובעולם הזה אני נשאר לנצח 
כך עם הביטחון שלה אני נרגע "

ידיו של אור חובקות אותי מאחור מצמידות אותי אליו יותר. השענתי את ראשי לאחור, נשענת על החזה שלו, ושפתיו מנשקות את צווארי. גופי התמלא צמרמורת כשידו של אור נגעה בעורי שמתחת לחולצה, הוא סובב אותי אליו והדביק את שפתיו לשפתיי. מאשר לי שהוא שומר הסף שלי.

"נהנית אתמול?" אור שאל כשהגיש לי את כוס הנס לפני העבודה.

"ברור" חייכתי לעברו, עדיין באופוריה מאתמול.

"אני חייב לצאת, את כבר מכירה את המקום, תנעלי אחרייך" הגיש לי לראשונה מפתח לדירתו.

"אתה בטוח?" לקחתי את המפתחות בידיים רועדות.

"אני בטוח" נשק לי והלך.

"את רוצה להתחתן איתו ירדן?" איתן שאל כאילו באדישות אבל שמעתי את הכעס מבצבץ מקולו.

"מה קשור חתונה עכשיו? מי דיבר על להתחתן הוא בסך הכל הביא לי מפתח לדירה שלו" עניתי, לא מוכנה להתעמת עם מה שידעתי.

"את יודעת שהוא לא יפסיק לחפש עד שימצא את האחת להקים איתה משפחה, אז מה את רוצה ירדן? להעביר לו את הזמן עד ש..?"

"אני לא מעבירה לו את הזמן עד ש.." הפעם כבר התעצבנתי "אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי" ידעתי שהמילים שלי מכאיבות לו, אבל לא יכולתי לעצור. אני לא אתן לו להרוס לי. "אור אוהב אותי" חזרתי שוב על הדברים "הוא לא היה מביא לי מפתח לדירה שלו אם לא. אני לא יודעת מה אור מתכנן או לא אבל אני יודעת שהוא אוהב אותי" קרסתי על הספה בסלון שלו והדלקתי לעצמי סיגריה.

"מה שתגידי" איתן מלמל וניגש למקרר להוציא עוד בקבוק של בירה.

צליל ההודעה של הטלפון שלי שבר את השתיקה בנינו.

אור (20:00) "מתי את באה?"

אני (20:00) "לא ידעתי שקבענו"

אור (20:01) "אני מחכה לך"

אני (20:01) "חצי שעה אצלך"

"אני חייבת ללכת איתן" התקרבתי אליו "אני לא רוצה לריב איתך, ובטח לא לפגוע בך. בבקשה תבין אותי" הוא לא אמר מילה רק הביט בי מאחורי הזכוכיות שעל פניו.

חיבקתי אותו חזק ונישקתי אותו ללחיו.

"אני מקווה שאתה סולח לי"

פרק סיום העונה

"מה???" המילים בקושי יצאו ממני וכל מה שרציתי היה להיבלע מתחת לבלטות. מתי כל זה קרה? איך לא הרגשתי כלום? לא האמנתי שאני עומדת לעבור את כל זה שוב. 'עד כמה מזוכיסטית רגשית אני?'
"אנחנו נמצא דרך להישאר אחד בחיים של השני" הוא ניסה להרגיע אותי
"איך? תסביר לי איך?" דרשתי בייאוש "אני אהיה שוב ידידה שלך? מאהבת שלך? מה? תגיד לי רק מה אהיה בחיים שלך?"
"אני לא יודע" גם הוא נשמע אובד הפעם "אני באמת לא יודע, אבל נהיה חייבים למצוא דרך" 
"אור אתה אוהב אותי?" יודעת שאם רק יגיד לי את המילים, אשאר. אשאר לא משנה באיזה תפקיד. אני רק צריכה לדעת שזה לא בראש שלי.
"את יודעת את התשובה לזה" 
"אני רוצה לשמוע. אני צריכה לשמוע" התחננתי בקולי
"ירדן, תפסיקי עם הדרמות שלך עכשיו" הוא נעמד באי נוחות וצעד לכיוון החלון. קולו הפעם היה מעצבן יותר מאי פעם. הלוואי והיה לי פטיש ענק פשוט לדפוק לו אותו בראש ולסתום לו את הפה. 
"די!" קמתי גם אני בהפגנתיות. "אני לא מעוניינת יותר לשמוע אותך. די. הפעם זה נגמר" התקדמתי לעבר הדלת כשהוא צופה בי בעיניים המומות אבל לא עושה דבר. "אל תכתוב לי, אל תתקשר אלי. תצא לי מהחיים כבר!" הפעם כבר קולי היה רם וחד יותר. לא חיכיתי לתשובה ממנו וסגרתי את הדלת בלי להביט לאחור. סגרתי את הדלת לאור בפעם האחרונה. 
אני מקווה.

'את כזו סתומה'. כעסתי על הדמות שהביטה לעברי דרך המראה. 'מה חשבת לעצמך? שהוא יוותר על משהו בשבילך? איתן צדק את סתם צעצוע להעביר איתו את הזמן עד ש...'
'לא יכול להיות!' הדמות מהמראה נעמדה על שתי רגליה האחוריות. 'הוא זה שיצר איתי קשר, הוא זה חיפש אותי הפעם. הוא נתן לי מפתח והוא זה שלא רצה לוותר, הוא רצה שתמצאו דרך להישאר ביחד אבל את ברחת את ויתרת'
'את באמת תמימה אה? הרבה יותר ממה שחשבתי' ציינתי בעייפות מזלזלת 'לא ברחתי. הוא לא אמר לי להישאר, הוא לא עשה כלום. סתם המשיך לעמוד כמו קוץ בתחת'
'הוא אמר' היא המשיכה לעצבן אותי 'הוא אמר בדרך שלו ואת כרגיל מחפשת את הדרך שלך. את ויתרת'
נשכבתי על המיטה מותשת, ואם היא צודקת, אם באמת דרשתי ממנו משהו שקשה לו ואני זו שויתרה?
ואם היא לא צודקת? קול ההגיון ענה. אם איתן צדק ובאמת רק היית צעצוע לשחק איתו?
אם רק היה כפתור שיכולתי ללחוץ עליו והיה משתיק כבר את כל הקולות האלו. 
אפילו הדמעות כבר עייפו ממני וסירבו לרדת.

"קניתי כרטיס לדרום אמריקה לעוד שבועיים" סיפרתי לאיתן כשאני שוכבת על מיטתי ובוהה בתקרה בחוסר התלהבות בעוד הוא יושב על הכיסא ליד השולחן שפעם היה מיועד לשיעורי הבית שלי והיום משמש כמתקן בגדים ושאר דברים שאין להם מקום קבוע. 
"עם מי את טסה?" דאגה נשמעה בקולו
"לבד" אדישות נשמעה בקולי "אני חייבת להתרחק מהכל. אני צריכה שקט כדי לעשות לי סדר בראש. וחוץ מזה זה היה התכנון כבר לפני שנה, לפני שפגשתי את" שתקתי. לא יכולתי להשלים את המשפט. השם שלו עדיין היה כואב מדי.
"את אור" הוא השלים אותי באמפתיה ואני הנהנתי להסכמה. מאיפה הוא שואב את הכוחות לסבול אותי תהיתי. אפילו לי כבר נמאס ממני ומאור.
איתן התיישב לידי על המיטה וליטף את שיערי "אז את בעצם בורחת ממנו?" שאל ברכות לא שיפוטית.
"אני לא בורחת מאף אחד" התיישבתי "אמרתי לך, תכננתי את זה כבר לפני שנה ועכשיו זה פשוט הכי מסתדר" 
"הוא ניצח" הוא מלמל באכזבה אחרי דקות ארוכות
"על מה אתה מדבר? מי ניצח את מי?" לא הבנתי למה הוא חותר
"הוא הצליח בסוף להרחיק אותך ממני" הכאב נשמע כלהב מחודד.
"הוא לא" ליטפתי אותו חזרה "אנחנו נמשיך להיות בקשר, ומי יודע אולי עוד בסוף תצליח להצטרף אלי באמצע הטיול" עניתי בחיוך, בתוכי ידעתי שזה לא ממש אפשרי ואם להיות כנה עם עצמי גם הייתי צריכה את הזמן הזה לעצמי. 
הוא גלגל עיניים, יודע שאם זה היה תלוי בו היה מצטרף אלי כבר מהיום הראשון אבל לא נראה שהוא יכול פשוט לעזוב הכל מבחינת לימודים ועבודה.
"אני באמת לא מצליחה להבין איך אתה עוד כאן" לחשתי והשפלתי את מבטי. 
"אני כאן, כי אני אוהב אותך" הוא הרים את פניי כדי שאביט לתוך עיניו כשהוא אומר את לי את זה הפעם בלי חשש, בטוח בעצמו.
"לא מגיע לי חבר כמוך" התעטפתי בחיבוקו.

עוד יומיים הטיסה ואור עדיין לא יודע בכלל על קיומה. אם הוא רק היה אומר לי להישאר, חלמתי לעצמי בהקיץ מדמיינת אותו אומר לי את המילים וחשה איך זה מתפשט אצלי בגוף 'לא היית נישארת' הקול האסרטיבי שלי מיהר להגיע ולהחזיר אותי למציאות, לירדן של ירדן ולא ירדן של אור.
'טוב לא הייתי נשארת' עניתי חזרה 'אבל לפחות להגיד לו, שיידע'
'בשביל מה? אם היה רוצה לדעת הוא היה יוצר איתך קשר'
שתקתי. זה נכון. אם אור היה רוצה לדעת לשלומי הוא היה יוצר קשר. 
'אבל גם אני לא יצרתי איתו קשר ואני מאוד רוצה לדעת לשלומו, ואני גם מאוד רוצה להיפרד ממנו' תירצתי לעצמי.
'אבל סגרת את הדלת' ירדן החזקה הזכירה לי בעוקצנות מלגלגת וגרמה לי להעיף את הטלפון מידי ולחזור לארוז.

"תודה שלקחת אותי לשדה" חיבקתי את איתן "אני אתגעגע אליך" 
"אני מחכה לשמוע ממך. את לא נעלמת" הוא חייך אלי עם שתי הגומות האהובות שלי. 
"סלפי אחרון" אמרתי ונצמדתי אליו לתמונה. ראשינו היו צמודים חיוך על השפתיים וגעגוע כבר משתקף בעיניים. הוא הדביק את שפתיו לשפתיי בלי לדעת מתי ואם בכלל יטעם אותם שוב.

"נוסעי טיסה 534 למיאמי מתבקשים להגיע לשער 7" זהו. זה קורה אני חושבת לעצמי בעודי צועדת לכיוון שער 7. אני באמת עושה את זה. דמיינתי בראשי את מיאמי, נהנית ממספר הימים שלקחתי עד לטיסה הבאה לברזיל, אולי אפילו אכיר איזה חתיך שזוף להרפתקאה חד פעמית שתזכיר לי את החופש מאור, הרשיתי לעצמי לפנטז. אני מתחילה משהו חדש, משהו שאור לא יהיה חלק ממנו. אני שמה את אור מאחוריי.
הכיסא שלי היה על יד החלון, הוצאתי את הטלפון כדי להביט בפעם האחרונה על התמונה של אור בוואצפ לפני שאני מוחקת את המספר וההתכתבות מהטלפון 
מקליד... מקליד... לא האמנתי למראה עיני ובבהלה סגרתי מיד את הוואצפ, כאילו שהוא יכול להביט עלי היישר מהמסך ולדעת שאני פה.

"הודעה מאת אור זוהר"

לקחתי נשימה עמוקה לבית החזה שלי ונתתי ללב שלי להמריא לשמיים יחד עם המטוס בדרכו למיאמי, בדרכי לטיול חיי.