הבלוג של קיקי

אהבה זרה ושמה ג'ימי

הרומן מוצג כמקור לפרסום במדיה והינו יצירה אישית מאת קיקי ואזנה

אהבה קרה בעיר חמה

את ג'ימי הכרתי באילת, מיד אחרי השחרור נסעתי לחפש את עצמי בעיר החמה. הייתי אז פקידת קבלה במלון יוקרתי והוא היה הפועל השחור. אם היו שואלים אותי אז מעולם לא חשבתי שג'ימי יהיה הרפתקת חיי, הרי הוא עובד זר שברח ממדינה נידחת ואני חיילת משוחררת שרוצה לטרוף את העולם. אם נודה באמת ג'ימי נושא על גופו גזרה שלא תבייש שום כדורסלן מצליח אבל לרוע מזלו הוא נולד ביבשת הלא נכונה ומתי שהעיניים פוגשות אותו הצבע השחרחר תופס את המבט ולא מאפשר בכלל לראות את יתר הנתונים האחרים. אני יודעת כי ככה זה קרה גם לי. כבר בימים הראשונים בעבודה במלון היה אפשר להרגיש את המבטים שג'ימי היה נועץ בי. אפילו צבע עורו הכהה לא יכול היה להסתיר את המבוכה שלו בכל פעם שדרכינו היו מצטלבות בימי העבודה השגרתיים. אי אפשר היה להתעלם מהרצון העז שהיה בו לרצות אותי. במהלך החיים במרכז תמיד היו מזהירים אותי להתרחק מפועלים זרים, אבל תאמינו או לא ג'ימי היה היחיד שדאג לי בשהותי כאן בעיר הדרומית. למרות הקרירות המתנשאת שלי עליו, בתום כל משמרת לילה הוא היה עומד מחוץ למלון וצופה בי מרחוק עד שהיה מוודא שאני עולה להסעה. בכל סופ"ש שהיו מגיעים פרחים לסידור שולחנות השבת ג'ימי היה דואג לקשט את דלפק הקבלה בוורדים הכי יפים וזה ממש לא היה עבור האורחים. כולם ראו את היחס המיוחד שלו כלפי וכל אותם האנשים היו עדים ליחס המגעיל שלי כלפיו. כאילו שהצבע שלו כיסה את עיני מלראות... פחדתי מה יגידו, חששתי ממחשבות הסביבה ושחכתי לגמרי שאני בעיר הכי חופשיה במדינה.

29.3 ערב חגיגי לעובדי המלון רגע לפני הימים העמוסים של עונת הקיץ, ההנהלה החליטה לפנק את הצוות בבניין מעונות המלון. כל העובדים מוזמנים לרחבת הברכה חוץ מחלק מאוד מצומצם שמשריין משמרת ונחשו מה? מאז נכנסתי לעבוד במלון ג'ימי מעולם לא לקח חופש ועכשיו בשבילו זה כמו לזכות בפרס ראשון בהגרלה, הוא היה הראשון להתייצב במגורים. "אני לא יודעת מה הוא חושב לעצמו שהוא לובש את החולצה הזאת?" גיחכתי למורן שהייתה החברה הקרובה ביותר שלי למרות שלא ממש הייתי בת גילה, אבל המעבר לאילת קשר אותה אלי. שששש... היא צוחקת בקול ואז לוחשת לי באוזן "אם תשמעי מה אומרים עליו תביני שמותר לו הכל" כבחורה הכי צעירה בין כולם פה לא פלא שלא ממש הצלחתי להבין את הכוונה שלה אבל זה ג'ימי, מי רוצה בכלל להבין?! הערב היה מושלם שתינו המון וצחקנו והכי חשוב הצוות מתגבש עד כדי כך שאני מוצאת את עצמי מרימה כוסית לחיים גם עם קבוצת החברים המגובשת של ג'ימי. כפקידת קבלה מעולם לא ידעתי מה טיב היחסים שם אבל הופתעתי לגלות שלג'ימי יש מעמד חברתי בין צוות המלון אפילו יותר ממני ולא רק עם הזרים, אפילו שגיא החבר הקרוב ביותר למורן בילה לצידו של ג'ימי את רוב הערב. הניסיונות של ג'ימי להתקרב אלי לא פסקו כל אותו הלילה. זה לא חדש לי, אז כרגיל אני בהתנשאות שכל כך אופיינית לי ולמרות שהייתי שתויה לגמרי, לא פרגנתי לג'ימי אפילו במבט.

בסוף הערב שג'ימי כבר די נעלם ועל פניו נראה שנשארנו רק "החברה הטובים" ובגלל שכולנו כבר שתויים, שגיא הניף בקבוק ריק באויר וקרא: אמת או חובה רק לאמיצים!

רק לאמיצים? חשבתי, תוך שאני לא מסוגלת להתקפל, עד כמה רחוק הם כבר יכולים ללכת?! המשחק מתחיל שבכל סיבוב אני רוצה שהפיה תפסח עליי והעיקר שלא אתגלה כפחדנית. אך עם זה יכולתי להסתדר אם ג'ימי לא היה מצטרף אלינו באמצע המשחק. יכלו לגרד את הלב שלי מהרצפה בכל פעם שהבקבוק עמד להעצר ובום...

חום גופי עלה ופניי הסמיקו במבוכה שפיית הבקבוק השקיפה לעברי מלמטה – "יותר נמוך כבר לא יכול להיות" מלמלתי בחשש גדול שאני מתעקשת להסתיר "חובה" מנסה לקוות שאפרת לא תגזים עם המשימה שהיא מייחלת לי. השקט סביבי עקצץ כל שכבת עור בגופי אבל נסיתי להראות אדישות. חובה עלייך לנשק את ג'ימי היא אמרה בקול צוחק וליבי התפורר בעצב, איך אצא מזה עכשיו?! לא יכולתי להסתיר את המבט מעורר רחמים שלבשו פניי...

פוסעת לעברו של ג'ימי באיטיות, חיפשתי את הבור באדמה שיבלע אותי, העדפתי ליפול והעיקר שעורו של ג'ימי לא יבוא במגע עם עורי...

לגלות אותו

המשחק אמת או חובה מעולם לא איים עליי יותר מהערב הזה, הבקבוק שהסתובב במרכז סחרר אותי מרוב דאגות והגרוע מכל לא איחר להגיע שאפרת הנגישה אותי לג'ימי.

מה? היא עושה את זה בכוונה? חשבתי לעצמי תוך שאני פוסעת לכיוון של ג'ימי, בעוד תחושת הדחייה ממלאת את ליבי. מוכנה לשלם אפילו באסון והעיקר שיקרה משהו שימנע ממני להגיע עד אליו. שקעתי בהרהורים הדוחים שלא התייחסתי לרגע לצחוקים של כולם. אם רק הייתי מסוגלת לשמוע את הצחוק הייתי מבינה שהבדיחה היחידה פה זו אני.

אפרת לא הפסיקה לצחוק על הבעת הפנים המבחילה שלא הצלחתי להסתיר, שנאתי אותה על צומת הדרכים הלא כל כך הוגנת שהיא שמה אותי בה. ג'ימי עמד די קפוא והביט בי בעיניים מאוכזבות, הסתכלתי במבטי המובס לתוך עיניו ותהיתי: "זו חבילת האושר שלו אז למה המבט הזה בי? " התקרבתי באיטיות, מנסה לדחות את המגע איתו, לא מבינה את פשר המבט החשוך שלו עד עכשיו זה היה נדמה שהוא חולם על הרגע הזה אבל הוא עומד קפוא מולי בלי שום נצוץ בעיניים. אם צבע עורו לא היה כל כך מחשיך את עיני אולי הייתי מצליחה לראות סוף סוף שאני עומדת לצידו של הגבר היחידי שהכרתי בחיי.

אני עוצמת את עיניי ניגשת קרוב לשפתיו הבשריות נוגעת ברכות שממהרת להתנתק ממני. כברק ביום בהיר זה היה... שפתי נגעו בשפתיו של ג'ימי שמהר לנתק את עצמו ממני כאילו מעולם לא רצה את הרגע הזה. פתחתי את עיני לקול הנפיחה שיצאה מגרונו הוא הסתובב ופקד את אפרת "בבקשה, אל תעשי לה את זה" ומהר לצאת מהחדר. עמדתי מרוסקת שצביטות אוחזות את ליבי, מין הרגשה של רגשות סוטרים. מצד אחד כל כך דחיתי אותו ורציתי שכך זה יגמר, אבל מצד שני אין אף אישה שתרצה להרגיש את תחושת הדחייה, אף בחור שהכרתי לפני לא היה מוותר על נשיקה איתי וזו בדיוק הטעות שלי שפתחה את עיני מלראות את הטוב שבג'ימי. פתאום הרגשתי דחויה, מאין זלזול פומבי שסרב להחזיר אותי למסלול... לילות עברו עליי כימים במחשבה: "מה? הוא? מי הוא חושב את עצמו בכלל? אבל מה שבעצם קרה זה, לראשונה שאני מצליחה לראות את ג'ימי באמת, זו הפעם הראשונה שצבעו השחור של ג'ימי לא מצליח לכסות את עיני מלראות ואני מצליחה לגלות את הגבר שבו.

"תראו איך הוא אוהב אותה" הצעקה של אפרת ברקע החזירה אותי לנקודת ההשפלה, איזה הקרבה הוא עושה בשבילה והיא בכלל לא שמה עליו, קולה פורץ את אוזני וגופי עוד שבוי בשממה. הנימה שיצאה מגרונה פתחה את ראשי לכיוון המחשבה הזאת אבל הלב סרב להבין.

הלוואי ויכולתי לחמוק מהעבודה לנצח אבל מאז המסיבה זה היום השלישי ברציפות שאני מוציאה סיקים ובכלל באתי עד אילת רק כדי לעשות כסף. עלי לאסוף את עצמי חזרה ולהתייצב בעבודה מול כל החברים.

הדרך לעבודה הייתה קצרה משחשבתי, אבל ככה זה חוקי מרפי... על שולחן הקבלה ליד המחשב עמד זר פרחים שהחל לנבול, ג'ימי הניח אותו שם כבר ביום שאחרי המסיבה. האווירה ביני לבין יתר העובדים הייתה קרירה ומתוחה מהרגיל. הבנתי שאני האשמה בכל מה שקרה, עד היום לא אפשרתי לעצמי לדבר איתם בגובהה העיניים, הצבתי סביבי הגנות רבות שהבאתי איתי מהבית, אבל שכחתי שהבית נשאר במרכז ואני כבר על דרך חדשה שעליי לנסות לסלול אותה מחדש...

המכתב שלא נשלח

זה לא היה קל לתקן את המתיחות שיצרתי סביבי, הלחשושים אחרי הגב, הסלידה ממני, הרגשתי שקופה... בפעם הראשונה הרגשתי מה זה להיות ג'ימי!

הניסיון לשבור את הקרח מול החברים הקפיא אותי לא מעט פעמים, עד שהם הפכו להיות פחות ופחות רלוונטיים. אבל ג'ימי הוא כבר לא יצא לי מהראש, המחשבות שרצות במוחי מניעות אותי בין הגבריות האצילית שלו לבין הפגיעה בנשיות שלי... אני חושבת שהמוח מנסה להילחם במה שהלב כבר הבין. ג'ימי הוא הגבר היחיד שפגשתי בחיי.

המפגשים האקראיים עם ג'ימי במסגרת העבודה הצליחו להרעים את הבפנים שלי. בכל פעם שהוא עבר ליד הקבלה הייתי משפילה את מבטי ומסמיקה מבושה. המבט החם והדואג של ג'ימי הפך לנעיצות זרות, האגרטל בעמדת הקבלה שלי העלה את לובן האבנית שייבשה על הדפנות. השתתקתי בכול פעם שג'ימי חלף על פניי והפכתי לפסל שלא מביע רגשות. גולה כבדה הייתה חונקת את גרוני למרות שרציתי, כל כך רציתי להגיד לו משהו שיתקן את המצב. בכל פעם הקשר בין המוח ללשון נקטע וכבר לא הצלחתי להשמיע את הקול מגרוני... כאילו שאני מדברת בלי יכולת להגות את המילים. מצב שכבר לא יכולתי להכיל.

אחרי ימים של קושי החלטתי לכתוב, כמובן באנגלית שהוא יבין:

"ג'ימי,

אילו יכולתי למחוק את העבר, אם רק הייתי יכולה לשנות...

זה לא באמת הגיע לך אבל עיני היו עצומות מלראות!

סליחה, נועה."

כל המשמרת אני מחכה לרגע המתאים לשתול את הפתק בתא של ג'ימי. מהלכת סחור סחור ובונה בראשי את התמונה, איך הוא יגיב? מה הוא יחשוב? יכול להיות שכבר מאוחר מידי ליוזמה שלי? מה אחר כך? אבל כבר אין לי מה להפסיד חשבתי. זה עכשיו או לעולם לו.

השעה 22.00 אני מחתימה כרטיס לסוף משמרת ויורדת לחפש את התא של ג'ימי. מקווה למצוא שם שקט שיאפשר לי לשתול את הפתק בתא שלו מבלי שמישהו יבחין. המסדרון בדרך לחדר העובדים היה ארוך וזר. כמו בסרט אימה צעדתי שם, מלווה בצלילי עקביי. בכל פסיעה שלי אני בוחנת היטב את המעברים. מנסה להימנע ממבטים מיותרים.

מחדר העובדים שבקצה המסדרון בצבץ אור מדלת לא טרוקה, זה ברור שישי שם מישהו. חשבתי לעצור לרגע, לסגת מהדרך האבודה אבל שוב הנחישות שלי ניצחה את הבושה. גופי מתוח את מי מהעובדים אפגוש? איך אסביר את נוכחותי בחדר העובדים התחתי? ואיך אטמון את הפתק בתא של ג'ימי בלי שאף אחד יבחין?

אלה היו הרהורי שב... אני צריכה שמישהו יבוא לצבוט אותי כדי להאמין למראה עיני.

מבעד לפתח הצר של הדלת, במקום בו האוויר הקר שבפרוזדור המאיים מתערבב עם חלל חדר העובדים החנוק, איבדתי את האוויר לשנייה, ליבי נעצר, רציתי לברוח אבל רגליי קפאו. משקל גופי הכביד עליי ורציתי פשוט להיעלם. כאילו לא הייתי שם, כאילו לא ראיתי דבר, אבל כבר היה מאוחר... מאוחר כדי לסגת ומאוחר להשאיר את המכתב. התיירת השוודית מקומה 4 זו שאתמול בבוקר חייכתי לה בעמדת הקבלה עומדת שגופה קרוב לג'ימי. קרוב מידי כדי להתבלבל, הם ברגע אינטימי ואין לי זכות לומר מילה.

רסיסי שברים

נעמדתי כמו פסל בוהה בכאב מסף דלת חדר העובדים, רציתי ללכת – רציתי להישאר והכי רציתי נחמה. אבל זרועותיו החסונות של ג'ימי שעד לא מזמן חיכו רק לי לא פנוויות יותר עבורי, הן מצאו לחי זרה וחמה. התיירת ג'ואנה עמדה שגבה מופנה לעבר דלת התאים וג'ימי אחז בה בחזה חשוף, ידיו אחזו בקימורי גופה בעוצמה ניכרת, למרות שרציתי להתכחש לא יכולתי להתעלם מהתשוקה שהאירה אותם. קינאתי בה כל כך וכעסתי על כולם - עליה, על ג'ימי אבל בעיקר על עצמי, על כך שפספסתי את הגבר היחיד שפגשתי בחיי... הוא נישק אותה בתשוקה עזה, הוא נישק אותה את אותה נשיקה שחסכתי מעצמי באותו ערב. זו הפעם הראשונה שאני נחשפת לגופו החסון של ג'ימי וכל כך אהבתי את מה שאני רואה, 1.80 מ' של גוף עטוף שרירים המפסלים לו קימורים מעוררי תשוקה. רק שגופו היה חשוף לעיני יכולתי להבחין במבנה המושלם של גופו במקום בצבעו השחור. אם אודה ואם לא כל מה שרציתי זה להתעטף בין זרועותיו, השתלט עלי הרצון להחליף את מקומה של התיירת.

עברו שניות ארוכות עד שג'ואנה פקחה את עיניה. בבהלה היא קפצה מזרועותיו כאשר הבחינה בנוכחותי ואני כמו נשרפת בלהבות שהצתתי בעצמי, עומדת שם ואנחה פרצה את גרוני.

ג'ימי שהסתובב באדישות פער את פיו כאשר הוא ראה אותי על הסף, הסתובבתי חזרה אל הפרוזדור הקר שהרגיש לי פתאום מנחם וברחתי מהאש השורפת. לא הספקתי לראות אם ג'ימי יצא אחרי, לא הצלחתי לשמוע האם הוא קרא בשמי, יצאתי מבית המלון בלי לדעת לאן, אבדה לי הדרך ואבדו גם תקוותיי שמשהו יכול להשתנות...

על כיסא פינתי בבר ההרהורים הדהדו בראשי, הגעתי לסוף הדרך ומכאן כדאי שאוותר, שאשוב הביתה, אני לא צריכה שיקרה יותר מזה כדי להבין שפה זה לא המקום בשבילי, עלי להגיש מכתב פיטורים ולחזור למקום אליו אני שייכת.

בשעה כה מאוחרת בלילה שאלכוהול זורם בגופי במקום דם והמחשבות לא נותנות לי מנוח הגעתי לחדרי במגורים שם חיכת לי בדאגה מורן, כמובן ששאלה "איפה היית שאת מריחה אלכוהול? מה עובר עלייך?” אבל השאלה "מה חיפשתי בחדר העובדים?” לא איחרה להגיע במבוכה בכיתי על כתפה מבלי לשאול מה היא חושבת...

מורן חיבקה אותי חזק, חיממה את הקרירות בליבי והבטיחה: “אל תמהרי להתפטר, מחר יום חדש - הכל יהיה בסדר!

התעלמות כואבת

ההבטחה של מורן הוכיחה את עצמה, התעוררתי לבוקר חדש ומרענן. משהו ברחשי ליבי הרגיע וחיזק... אבל ההיגיון לא הצליח לראות איך בדיוק זה הולך לקרות... המחשבות הצליחו לתעתע בי והייתי מוטרדת איך אראה את פניי מול כל העובדים, הרי אם מורן יודעת על הביקור שלי בחדר העובדים - היא כנראה לא היחידה. בטוח הייתי השיח של כולם הלילה. בתוך כל המחשבות מצאתי את עצמי לא פעם מהרהרת על הרגע שבו אפגוש את ג'ימי פנים אל פנים, איך אני יכולה להביט בעיניו? מה אסביר אם ישאל אותי מה חיפשתי בחדר העובדים?... מה עם ג'ואנה? איך אסתכל לה בעיניים? מה אם תבוא אלי לקבל שירות? מביך...

עם תחילת המשמרת לא יצא לי לראות את ג'ימי כאילו בלעה אותו האדמה, הנתון הזה בסיטואציה אחרת היה מנחם אותי אבל לא הפעם... הלב שלי החסיר פעימה בכל פעם שהמחשבות עליו שינו את נתיב דרכם... אפילו עלתה בי המחשבה שאולי הוא התפטר? זה מוזר כי מאז שאני כאן הוא לא החסיר אפילו יום עבודה אחד ועם המתח שיש ביני לבין צוות העובדים שהם החברים של ג'ימי אף אחד לא שוקל בכלל לעדכן אותי לגבי היעדרותו, האמת שכמו שהדברים נראים עכשיו אף אחד לא חושב שג'ימי מעניין אותי בכלל, אף אחד לא רואה שמשהו בי השתנה...

ההיעדרות של ג'ימי החלה להדאיג אותי, יכלו לראות את הדאגות מתרוצצות לי בראש, בתוך תוכי ידעתי שהוא בסדר, ג'ימי הוא כזה שאהוב בכל מקום אבל מה שהטריד אותי באמת היה היכן ג'ימי עכשיו? האם הוא עדיין אצל ג'ואנה? האם הוא לקח את יום החופש הראשון שלו בגללה? מעניין איפה הם מבלים עכשיו? ניערתי את ראשי בעוצמה כדיי ליישב את המחשבות "מה זה עניינך?" שאלתי את עצמי יותר מפעם אחת. אבל המחשבות על ג'ימי עיקשות והן חודרות למוחי ללא הרף ומבלבלות... נותרה עוד שעה עד שאפשוט את המדים ואסיים את המשמרת אבל ג'ימי לא בא.

דלת הלובי נפתחת ודמותו של ג'ימי מסונוורת מהשמש חודרת את הפתחים. עור פניו היה קורן מתמיד זה ברור הרי ג'ואנה טיפלה בו היטב. הוא צעד לכיוון מעלית העובדים בחזה מתוח וגאה. מי שמכיר את ג'ימי יכול היה להבחין שמשהו בו שונה: הוא רגוע יותר, בנוכחות מרשימה והגבריות שלו ניכרת... או שאולי זו אני שרואה אותו היום באור שונה ובלב פתוח. הוא לא הסיט את המבט לעבר הקבלה, לא הסתכל כלל לעברי. הוא נכנס למעלית העובדים ונעלם.

לא יכול להיות שכך הוא מתעלם ממני, אחרי מה שקרה ליל אמש הוא אפילו לא מנסה לדבר איתי?! לא אכפת לו מה עובר עלי או מה חיפשתי בחדר העובדים? כל האופטימיות מהבוקר התפוגגה כלא הייתה ותחושת הייאוש השתלטה, שוב תחושת בדידות קרה בעיר חמה.

מגיעה לדירה שם מחכה לי מורן: "הבטחת שהכל יהיה בסדר! אבל הוא מתעלם ממני" הוצאתי את המילים ופרצתי בבכי "אין לי מה לעשות פה, אני צריכה להבין את עצמי וללכת, הוא כבר עם ג'ואנה ואין מה לעשות" אמרתי. אבל מורן לא נכנעת בקלות ורק מתעקשת שלא ניסיתי מספיק "על כל פשעים תכסה האהבה" כך היא אומרת ומוציאה לי גופיה סקסית שחורה מארון הבגדים שלה ומוסיפה: "כדי להילחם באישה עלייך להילחם כמו אישה ולהשאיר את התמימות בצד. אם את רוצה את ג'ימי תכבשי אותו אבל תזכרי שמדובר בגבר. לכי אליו ולא במדי העבודה הרגילים." עשיתי כדבריה ולבשתי את הגופייה השחורה שמורן בחרה לי יחד עם מכנסון קצרצר באורך חצוף. מעולם לא יצאתי מהבית בלבוש כל כך מינימלי אבל אני חייבת להודות שאהבתי את מה שראיתי במראה. זו הפעם היחידה בחיי שהרגשתי אישה. אישה במראה סקסי לחצוף. אפילו מורן לא יכלה להישאר אדישה למראה החזה החשוף שלי, היא פתחה את עיניה ואישרה: "ככה בדיוק את מוכנה להוציא את ג'ואנה מהתמונה!" ככה יצאנו יחד לכיוון המלון, לאותו חדר בו באופן קבע נפגשים העובדים בסוף המשמרת וחושבים יחד איך מבלים את המשך הערב...

נוכחותה של ג'ואנה בכל מקום

שמורן ואני נכנסנו לתוך כותלי בית המלון הפרפרים בגופי החלו להתעורר ולא נתנו לי מנוח. אחזתי בחוזקה את כף ידה של מורן כמו ילדה קטנה ביריד ענק כל כך מפוחדת ממה עתיד לקרות?! "הפרפרים לא יברחו מגופך גם אם תפתחי את הפה" אמרה מורן וחייכה "איך את תמיד יודעת הכל?" שאלתי והיא השיבה: "זה רק עניין של ניסיון, אחרי שתעברי כמה שיעורים בחיים כנראה גם את כבר תדעי כמה דברים..." ירדנו יחד לחדר המפגשים של הצוות.

בין כל העובדים שנכחו בחדר רגע לפני החלפת משמרת יכולתי לשמוע את קולו של ג'ימי מהדהד מתוך ההמון. עמדתי מחוץ לדלת קפואה ומכונסת בעצמי. מנותקת מהצוות, מנותקת ממורן, מהמקום אבל לא מספיק מנותקת כדי לא להקשיב לשיחה של ג'ימי והחברים. יכולתי לשמוע בבירור את שיחת הגברים שהתנהלה בחדר. הם דיברו עם ג'ימי על ג'ואנה: "אחלה שוודית תפסת" אמר לו שי ואופיר הוסיף "ככה זה שאתה שחור התיירות מבינות עניין" שמעתי את הניסיון שלהם לדובב אותו ולסחוט ממנו כל פיסת מידע על יחסיו איתה. אבל למרות שלחצו עליו ואפילו שכולם ידעו אודות נוכחותה של ג'ואנה בחייו הוא לא הסכים לשתף דבר לגביה. הוקסמתי לגלות פעם נוספת עד כמה יש לג'ימי ערך וכבוד למין הנשי, עמדתי שם מספר שניות בניסיון לשמוע את תשובותיו לגבי היחסים איתה וליבי נשבה בקסם שתיקתו. זה לא שלא רציתי לשמוע בעצמי על היחסים שלו עם ג'ואנה, באמת שהסקרנות נוגסת בי וקיוויתי שג'ימי יפלוט שם איזה מילה או שתיים שאבין יותר מה קורה בניהם. אבל ג'ימי לא מתרברב בדיבורים מיותרים, הוא לא מספק מידע לגבי חייו האינטימיים ולא נגרר אחר שאלות פרטיות. ג'ימי לא מנסה לתפוס את מקומו בחברה על גבם של נשים או סיפורים, הוא אדם בעל אופי ואישיות כובשת, לכן כולם אוהבים אותו כל כך... אני היחידה מבין כולם שהייתה צריכה יותר זמן כדי להבחין במה שכולם גילו כבר מזמן. גופו השחור לא אפשר לי לראות את יופיו החיצוני והפנימי כבר ברושם הראשוני...

ההתנהלות של ג'ימי מול החברים גרמה לי להתאהב בו יותר. רציתי להיכנס לתוך החדר שכולם יראו שאני כאן ולצעוק מול ההמון. רציתי לשחרר את הרגשות ממני, כבר לא אכפת לי שכולם ידעו רק להעיף את התחושות המעקצצות בבטן ולפזר אותן ממני כמו ניצוצות של זיקוקים הנזרקים להם בחלל החדר. אם רק היה בי האומץ הייתי עושה זאת אבל במקום המשכתי לשתוק.

שיחת הגברים יכלה להתרחש עוד רבות אם שי לא היה מתעורר לנוכחות של מורן ושלי. הוא הבחין בנו עומדות אחוזות ידיים בפתח הדלת... שניות ארוכות של שקט מתוח השתלט על כל הנוכחים. היי אמרה מורן וסדקה את הדממה... היי השמעתי במבוכה גם אני. מורן משחררת את ידי ולוחשת: "תתנהגי רגיל ובביטחון!" ג'ימי הוריד את פניו מטה ולא אפשר לי לראות את תגובתו. לא הייתה לי האפשרות להבין מה הנוכחות שלי גורמת לו להרגיש. האם זה משמח אותו או שלא? אבל שמדובר בג'ימי הוא תמיד יתן הרגשה טובה ותמיד ינהג כגבר אמיתי הוא קם ממקומו בלי להרים את המבט והגיש לי כיסא לשבת. יתר החברים ניסו לשדר עסקים כרגיל כאילו לא התרחשה שיחת הגברים לפני או שבאמת הנושא נגע רק ברגשותיי. על פניו השיח בין כולם התנהל כרגיל אבל ביני ובין גי'מי החבל רק הלך ונמתח מדקה לדקה, הפער שנוצר הלך וגדל והיינו מנותקים זה מזה ומכולם.

אני מבינה שלמורן הייתה כוונה טובה שהיא הציע שנצא כולנו לפאב באיזור, אני יודעת שהיא רצתה לשבור את הקרח ולאפשר לי ולג'ימי להתאוורר מהלחץ של החברים. היא לא יכלה לצפות שנפגוש בפאב גם את ג'ואנה. אף אחד לא ציפה לזה, גם לא ג'ימי שהסכים ליציאה...

לכבוש אותו

בכניסה לפאב רגלי השתתקו, צעדי הפכו כבדים ולא יכולתי לשאת עוד את המשקל שעל גופי. זו ג'ואנה שיושבת על הבר אמרתי למורן בקול חנוק מפחדת כל כך שג'ימי ישמע וישים לב לנוכחותה... בעוד עיני סורקות במהירות את מקומות הישיבה לצידה, אולי היא פה עם מישהו?! דבר שיכול מאוד לעזור, אבל לא היא פה לבדה כאילו מחכה רק לג'ימי שיגיע. אם אודה ואם לא היא כל כך יפה, המראה השוודי שלה התבלט בנוף השגרתי של ההמון. היופי שלה גורם לי לחוש בפעם הראשונה מאוימת כל כך מנוכחותה של אישה. כל פיסת שלווה שהייתה בי נעלמה. אני מחבקת בעוצמה את זרוע ידה של מורן, כאילו היא החבל המושט אותי מהגל האכזר. עד לפני הכניסה לבר הכל היה רגוע ושקט, הרגשתי שדברים מתחילים להסתדר ואז... מאיפה היא צצה?! מה היא עושה פה לבד?! עולות בי שאלות שאני לא מוצאת עליהן תשובות. במבט חטוף על ג'ימי אפשר להבחין בחוסר הנוחות שדוחקת אותו לפינת השולחן, הוא מנסה שלא להתבלט ולחמוק מעיניה של ג'ואנה. למרות שבדיוק כמוה גם מהנתונים המרשימים שלו אי אפשר להתעלם. בכל זאת הוא הגבר השחור היחידי פה, הוא גבוה וחסון באופן פחות שגרתי לעין של המקומיים.

המתח ביני לבין ג'ימי מתעצם והמרחק בנינו הולך וגובר הוא יושב בפינה ולא מסיט את מבטו לעברי, אני יושבת פה חסרת אונים צוללת לעוד משקה שייקח את המחשבות שלי הרחק הרחק מכאן... אני רוצה לאבד את ההיגיון חשבתי לעצמי והמשכתי ללגום.

אני לא יודעת אם זה האלכוהול שמשתלט עלי או הביטחון שמורן מאיצה בי במהלך כל הערב ויכול להיות שזה השילוב של שניהם, הזמנתי לי עוד משקה ואני ניגשת להתיישב ליד ג'ימי בניסיון לשתות איתו. "לחיים" אני קוראת לעברו ומניפה את הכוס בחיוך והוא מנגד רק מכנס יותר את מבטו... הניסיון שלו להתרחק רק גורם לי להעז יותר, כף ידי אוחזת בידו של ג'ימי תוך כדי שאני נצמדת קרוב יותר אל גופו. "מה את עושה?" הוא שאל והוסיף "אני לא אוהב לראות אותך ככה" "ככה זו אני האמתית" עניתי והתקרבתי בתעוזה לנשק לו בעורף. ריח הבושם הנידף מגופו מצליח לשכר אותי יותר מכל האלכוהול שצרכתי הערב. ג'ימי נסחף בתשוקה אבל אפשר להרגיש עליו את הבלבול, מין תחושת מעצורים של היגיון ומנגד תחושת אובדן השליטה. כאילו הוא מחפש לברוח משבילי התשוקה הלוכדת אותו. ואני מתמכרת לריח הגברי שנידף ממנו...

אלה דקות ארוכות שאני וג'ימי מתנשקים בפינת השולחן, שפתיו שעד עכשיו היו ככתם כהה בעיני הפכו ברגע לקטיפה רכה ומענגת השואבת אותי לתוכו. לו ידעתי שהרגע איתו יהיה קסום כל כך... הזרועות שלו עוטפות את גופי כמגן ואני מרגישה בטוחה בידיו. נמסה מחום גופו אל תוכו. נקשרת אליו ומתמלאת אושר למרות תחושת חוסר הנוחות שג'ימי מפגין, הוא עדיין מוטרד מנוכחותה של ג'ואנה. נעצרתי והבטתי במבט שובב לעיניו של ג'ימי מפתה אותו לצאת איתי החוצה. אחרי טרנזיט צהובה החונה בפינה אנו נצמדים זה לזו, לא כיפת השמיים, לא החברים ובטח לא נוכחותה של ג'ואנה - שכחנו מהכל... התשוקה ששמרנו בתוכנו זמן רב נשפכת מאתנו בעוצמה כמים הפורצים סכר. על אבני השפה הוא יושב ואני מעליו מרשה לעצמי להתבגר, להטריף את ג'ימי. מניעה את גופי בביטחון והעיקר שלא יישאר בחייו טיפת מקום לג'ואנה.

תשוקה לוהטת בעיר החמה

דמדומי הבוקר מאירים עלי ועל ג'ימי את אור היום החדש... השמש החגה מעלינו מחממת וקרניה מלטפות את גופינו החשוף. יחד אנחנו נסחפים בלהט לתוך מערבולת של תשוקה ומפרקים כמויות של משיכה ששמרנו זמן רב בקנה. כמו נשק בכיתת יורים העפנו באויר צרורות של תשוקה, ירינו בלי לכוון, בלי לחשוב פשוט מהבטן זה פרץ ללא שליטה.

החזה הנפוח והחסון של ג'ימי הצליח לפרוץ כמה מכפתורי חולצתו ואני כטיפה נוזלת בין שבילי גופו החטוב נמוגה ברכות... טועמת מטעמן המתוק של קוביות השוקולד המרכיבות את גופו הנחשק, אותו הגוף שעד לא מזמן כל כך דחיתי. אני מתמסרת, מתמכרת ולא רוצה לשחרר... את הגופיה השחורה שלבשתי כבר לא ניתן לזהות, היא מכונסת בתוך קימורי גופי, ידיו של ג'ימי חופנות בתשוקה כל פלח לוהט המבצבץ מהשורטס ג'ינס החצוף שאני לובשת, גופו נע ומתחכך בי באיטיות, כמו בריקוד אירוטי הוא מזיז את האגן והגוף שלי מגיב לג'ימי בקצב אחיד וביחד אנחנו רוקדים את מחול התשוקה. שעות של שיכרון חושים, על אבני השפה שהרגישו לנו כל כך נוחים, אנחנו נמרחים ומתגוששים, מתחברים ורוקמים אהבה...

גם שכפתור הג'ינס שלי נפתח לא עצרתי והמשכתי ללגום מגופו הגברי של ג'ימי. לא יכולתי לעצור את עצמי למרות שידעתי כל אותו הזמן שיותר מזה כבר לא יקרה פה. ג'ימי ואני באמצע הרחוב תחת כיפת השמיים המוארים וזה רק עניין של זמן עד שהוא יתעשת ויעצור הכל. בתוכי הגוף בוער. אני רוצה כבר להרגיש אותו, להתמסר ולאהוב, ללכת עד הסוף, אני רוצה לגמול לו על הטוב שעשה לי ואני רוצה לפצות אותו על העוול שאני יודעת בתוך תוכי שגרמתי לו בשל צבע עורו.

בשניה של סחרור חושים שעיני עצומות ושפתי יונקות מהטוב שלו, ההיגיון השתלט שוב על ג'ימי. אני לא יודעת להחליט אם זה בגלל הבדלי התרבות ואולי זה בשם האהבה... ג'ימי ניתק את עצמו מגופי ברגע אחד אכזר. הנתק מג'ימי הרגיש לי כאילו תולשים חתיכה מעורי, קורעים מגופי את מה שהכי שייך לי. קפאתי על מקומי מהורהרת, הישיבה על אבני השפה הפכה קשה וכואבת, הרגשתי קטנה וריקה לרגליו של ג'ימי הממהר לסגור את כפתורי מכנסיו. ברגע אחד ג'ימי כיבה את להבות התשוקה הבוערת בנינו, עכשיו אני מרגישה על בשרי איך אש התשוקה הנעימה עשויה לעיתים להיות גם שורפת והאישה בתוכי מתמודדת עם צלקות הכוויה. אני לא מצליחה להוציא את ג'ימי מהגבולות, הוא כנראה לא נמשך אלי חשבתי עם עצמי תוך שאני ממהרת לשאול: "ג'ימי למה? אתה לא רוצה אותי?" לא חיכיתי לתשובה והוספתי: "תן לי לאהוב אותך, בבקשה!"

ג'ימי מושיט את ידו לעברי, עוזר לי לקום מהאבנים הנוקשות תוך שהוא ממהר להדק את הבגדים על גופי. ראשי נפול ואני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, ג'ימי אחז את פניי בין שתי כפות ידיו הגבריות נשק לי על המצח, אסף את ראשי אל פלג גופו העליון והעולם עצר מלכת...

שניות ארוכות של חיבור מקרב לבבות ואז קריאתו של ג'ימי עצרה את הכל, אפילו את נהג המונית שמחפש את פרנסתו בין כל בלייני הלילה. בלי מילים ג'ימי אחז את ידי ופסענו יחד לעבר המונית הוא מיהר לפתוח לי את דלת המושב האחורי, התיישבתי קצת לא מובן לי מה הלאה, הוא שולח אותי לבד לדירתי? הוא בא איתי? סרקתי אחר תנועותיו של ג'ימי הניגשות לעבר דלת המושב האחורי מצידו השני של הרכב ונשמתי לרווחה. אנחנו נוסעים אל ביתו, כמו בסרטי אהבה תמימים אוחזים ידיים, מחובקים ומפגינים אהבה.

על מפתן התשוקה

על סף דלת ביתו של ג'ימי הפרפרים בבטני החלו לרחף בעוצמה כאילו מחפשים דרך מילוט מתוך גופי. הארוטיקה באויר שוב השתלטה על אפינו והנשימות הפכו כבדות... עור גופי הצטמרר והפך ברווז, המתח המיני בנינו שוב מרחף בחלל חדר המדרגות ודלת ביתו כאילו מסרבת להיפתח, לקחו שניות אחדות שהרגישו כנצח עד שג'ימי הצליח להכניס את המפתח לפיר המנעול. שניות שהחליטו להאט ולזחול כאילו הן מסרבות להיעלם מן העולם. בכל עת ההמתנה המעייפת אני מתקשה לשמור על איפוק. אני נצמדת אל גופו של ג'ימי צובטת ומתחככת, מנסה להזרים אותו והוא בשלו שומר על הרסן. אני יודעת שג'ימי מתקשה לסובב את המנעול מהתרגשות והשובבות שאני מפגינה עליו בעיקר מוציאה אותו מדעתו. אבל אני כבר עייפתי מלחכות, אני רוצה לחוש את ג'ימי ואני רוצה את זה עכשיו.

זמן ההמתנה והטיזינג מעבר לדלת עשה את שלו ובשנייה שפרצנו את דלת ביתו נפרצו מאתנו גם רגשות של תשוקה עזה. התנפלתי על ג'ימי וכמו ציפור דרור שיצאה מן השבי הסתערתי לעברו. התשוקה הדביקה אותנו זה לזו. ג'ימי אחז בי מן המותן ואני כמו בסרטים הישנים אחזתי בתשוקה אלגנטית בצווארון חולצתו, פסעתי בצעדים קטנים לאחור ונהניתי להיאחז בזרועותיו התומכות של ג'ימי. נתמכתי בו עד שהרגשתי את הקיר בגבי. המגע שלי עם הקיר מעולם לא היה לוהט כל כך... במקום מכת קור מזעזעת, גופי עבר התעוררות יצרים. הפטמות שלי הזדקרו והפכו נוקשות, הרגשתי נשית מתמיד וגופי כאילו כל חייו רוקד, אני יוצאת במחול ומחטיבה לג'ימי את הקצב. אני מתחככת בו ומסובבת את פלג גופי התחתון בתנועות מעגליות כאילו אני נעה בתוך חישוק. מתחברת עם גופו של ג'ימי הממהר להפגין את כישורי האגן שלו. כמו שני גלגלי שיניים אנחנו משלימים את הסיבוב במשותף והריקוד הופך צמוד וצפוף יותר, כך בקצב איטי אנחנו זזים ומתגרים מתנועת הגוף.

כנראה שלג'מי נמאס לעשות בכאילו וכמעט, הוא ממהר לצאת מהאדישות והיא כבר לא חלק מהמשחק שלו. הוא אוחז את מותני בעוצמה ומסובב את גופי הקדמי לעבר הקיר. אני מאבדת את כוחותי למול עוצמתו הניכרת ונכלאת בשבי זרועותיו. הלהט והתשוקה מבעירים בי ואני מתמסרת לרגעי התשוקה, פוחדת שזה יגמר ולא מבינה איך מנעתי מעצמי את החוויה הארוטית של לאהוב את ג'ימי. אני מגלה שהרוך והעוקץ במגע ידיו הם שני ניגודים החיים בהרמוניה בין זרועותיו ומשלימים זה את זה. הוא עוטף אותי בחום הרותח שניגר מגופו. ידיו הרכות כקטיפה מלטפות לאורך גבי החשוף, הוא מלטף עד הישבן ושם הוא מצליף... מין קונפליקט מטמטם בין מגע משכר לפליק מעורר אממממ... הוא כל כך יודע איך לגעת.

ג'ימי מרגיש שזה הזמן הנכון ומאפשר לי להסתובב, הוא נזרק למיטה ופותח את מכנסיו, ג'ימי מסמן לי לגשת. אני בוהה בתשוקה באיברו המרשים, נושכת את שפתיי וניגשת באדישות, מתיישבת עליו בפישוק ורוכנת עם ראשי, טעמו המתוק של ג'ימי מתגלגל על לשוני ומשתלט. טעם מתוק, עמוק ואלגנטי טעם שוקולדי שלא טעמתי מעולם. אני נוגעת בו ברוך ונטרפת, מלקקת בתשוקה מתפרצת ועושה זאת עד הסוף.

על מפתן התשוקה

שכרון חושים

גי'מי שוכב על המיטה שגופו חשוף, ישיבת הפישוק עליו מטריפה את אונו ואני מתאהבת בו ובתחושת הנשיות המתעצמת בי... סוף סוף אני זוכה לראות את ג'ימי בזווית שונה ואני אוהבת את מה שנגלה לעיני, 1.82 מ' של שרירים, חזה חסון והבטן לובשת קוביות בגאווה, עורו נעים למגע ורך כקטיפה. אני מבינה עכשיו שג'ימי הוא סם ממכר ואני לא מצליחה לחדול ממנו. טעמו הטוב מתגלגל על לשוני ואני גולשת לאיברים הצנועים שבין רגליו.

טועמת מג'ימי ברעב גווע ומתמסרת לחווית התשוקה שלו. בכל מפגש בין הלשון שלי ועורו זה מרגיש כמו חגיגה של סוכריות קופצות המתפוצצות לי בחלל הפה... הריר הניגר מפי הופך את החוויה האוראלית לרטובה וסקסית יותר. אני מנסה להעמיק עבורו את ההרגשה ונחנקת, נחנקת אבל לא מוותרת. אני נחושה יותר מתמיד להיות האישה הראשונה בחייו של ג'ימי ואני מבינה שהחוויה המשותפת והעוצמתית הזאת היא הדרך.

אני מציצה על ג'ימי מהמקום הנמוך בין רגליו, בזווית העין אני רואה אותו טובע בין ערימות הטקסטיל, שוכב על גבו ומתענג מהפינוק והלהט שאני מעניקה לו, החזה שלו מתוח מריגוש אינסופי והפטמות כאילו בעוד שניה מתפוצצות מאושר. ניחוח גופו של ג'ימי עולה באפי ומשלים את תחושת השיכרון בעוד טעמו ממשיך להתגלגל לי בחלל הפה ומתאחד עם לשוני. איברו הזקוף של ג'ימי מטריף אותי וגופי מתפתל כמו נחש למרגלותיו... הוא אוחז את ראשי בין שתי ידיו ואני עושה הכל כדי להעמיק עבורו את תחושת ההנאה. הרגשת העונג הפרטי שלו מעצימה אותי ואני מרגישה שהחיבור הזה רוקם משהו נכון ואמיתי...

מעולם לא נהניתי לפנק כל כך גבר. הסחף אחר העונג שלו מרגיש כמו מערבולת בלב הים, אני נמשכת לתוכה, משחררת את עצמי לחופש ונטרפת אחר סחרור ענוג, מרשה לעצמי לגלוש עם לשוני אל מפשעותיו החלקות. הליקוקים העדינים מאיצים בי את החרמנות, עורי מצטמרר כאילו נוצה מלטפת אותי והפטמות שלי כאילו בתחרות עם ג'ימי, הן מתקשות ומזדקרות כאילו רוצות להתנתק מגופי. כך אני יושבת על ברכיי וגופי לא חדל לנוע עם תנועות הלשון ובמקביל אני דואגת לאונן על רגליי...

בנשיקות קלות אני חותמת על בשרו את נוכחותי. עוצמת את עיני וממשיכה לגלוש עם הלשון לשביל החם בין פלחי ישבנו וג'ימי ביד אחת אוחז בי ובידו השניה מפנק את עצמו. אני מזהה את הנקודה שמטריפה אותו ומתמקדת בה כמו לביאה מבויתת על צייד. הלשון הארוכה שלי לא מוצאת שובע מטעמו ובכל רגע אני מוצאת את עצמי גולשת ליותר ויותר נסתרים בגופו. ג'ימי כבר בשיא ומכור ללשון שלי כמו שאני מכורה לטעמו. הוא מבקש ממני לעצור הכל ודורש שאמשיך אותו הדבר שאני רוכבת על פניו...

הדרישה של ג'ימי הינה רגע קוסמי שמצליח להרעיד לי אפילו את הנשמה. אני עולה על פניו בפישוק ורוכבת בטירוף תוך שאני ממשיכה ללגום ממנו. פיתולי גופי מסונכרנים היטב עם לשונו הרכה והארוכה... הוא שולף אותה החוצה לעבר שפתיי התחתונות ושוסע אותן. אני מגיעה לקצה ונחשפת לעולם תענוגות חדש שלא הכרתי קודם וכנהר זורם על פניו של ג'ימי אני גומרת בטירוף חושים.

ג'ימי מרגיש אותי הוא מבין היטב מה עובר גופי הוא מאפשר לי לנתר ולהשתולל מתחושת הריגוש הכל כך סוחפת ואז שולח את ידיו ומפיל אותי על המיטה הרכה. הוא מורה לי להסתובב על הבטן ואני כחתולה ממושמעת יודעת שזה יעשה לי טוב. הוא מפשק את רגליי ומפליק מין טירוף שמשתלט עליי וממשיך להרעיד... ג'ימי חודר לגופי בעדינות, חודר עמוק, עמוק שזה כואב והכי כואב שזה טוב. אני לא יכולה לתאר במילים את הקונפליקט שבין הכאב לעונג אבל גופי יוצא משליטה ומתפרפר בטירוף חסר מעצורים.

ג'ימי יוצא ממני בקפיצה גם הוא גומר יחד איתי, הוא נשכב על גבי ונושק לצווארי. הוא בדיוק כמוני אסיר תודה על רגע ארוטי בלתי נשכח.

ג'ימי לא תמים כמו שחשבתי!

"הוא הסקס הכי טוב שהיה לי" מיהרתי להצהיר בפני מורן שלא מפסיקה להביע סקרנות על איך עבר עליי הלילה במחיצתו של ג'ימי. זה אמיתי שהיא צריכה לשאול... מה? היא לא רואה את ניצוץ האושר בעיניי, היא באמת לא שמה לב שעור פניי קורן מאהבה? "הלילה לצידו של ג'ימי היה מושלם ואני מאוהבת" קראתי בקול ונזרקתי על הספה בוהה בתקרה ומייחלת לעוד רגע איתו.

בעוד תחושת האהבה משתלטת עליי ומתגנבת לכל מגירה בליבי... כנהוג לשיחת נשים בנאלית אני נסחפת עם המילים ומספרת למורן כל פרט. ואין שום מילה מיותרת בסיפור, כל פרט חשוב לי באופן מיוחד. אני מדקלמת בלי סוף זכרונות מהלילה שטוף הסקס עם ג'ימי וכעבור אינספור מילים ושורות, חפירות על גבי חפירות לתוך הראש של חברה שלי מורן. כאשר שמו של ג'ימי מתגלגל על לשוני בפעם המיליון. מי חשב שזה יגיע?!

פתאום משום מקום מורן הוגה את המשפט שמשנה את חוקי המשחק "אני יודעת שג'ימי סקס טוב, אין אחת במלון שלא יודעת את זה" מורן אומרת את המילים שחוצצות בנינו כלהב חדה. מה?! אני שואלת שגולה מתעקשת להיתקע לי בגרון. אותה תחושת העצמה שטענה אותי התרוקנה ממני כלא הייתה והמקום הבטוח שאחזתי בו התפורר בין ידי הממהרות להתעייף. זה הרגיש כרגע קטנטן של קסם המתפוגג מעליי באכזריות.

שוב אני מרגישה לבד בעיר הזרה, בודדה וחסרת בטחון, חשופה כל כך לפגיעה ואין מי שיגן. "כולן היו עם ג'ימי?!" המשפט מהדהד בי בכבדות "למה אני יודעת את זה ממך רק עכשיו?" אני שואלת את מורן בחוסר אונים שמשקולת תלויה על ליבי והדמעות פורצות מעיני כנהר זורם "ידעת את זה כל הזמן ובחרת לא לספר לי? ראיתי בך חברה ואת צחקת עלי עם כולם" אמרתי ולא באמת רציתי תשובה. מרגישה שהחמצן בגופי מתרוקן ונשימותיי הופכות כבדות. לקחתי את מדי העבודה ויצאתי נסערת מביתי שהרגיש לי זר ומנוכר.

אני צועדת את הדרך למשמרת שהרהורים וכאב מלווים את דרכי. תחושת הבגידה וחוסר השייכות שוב מעוררים בי את הרצון להתפטר ולהיעלם מהכתם השחור בחיי. השאלות "למה? ואיך הם מתנהגים אלי ככה?" לא חדלו ממני. אני כועסת על מורן, אני כועסת על חבריי לעבודה, אני כועסת על ג'ימי ושונאת כל כך את העולם שאני חיה בו...

מאז הגעתי לאילת אני לא זוכרת שהקדמתי כל כך למשמרת. הכניסה לכותלי המלון הייתה מאיימת ומלווה באכזבות... אני אומנם נוכחת פה בגופי אבל הראש שלי אי שם במקום אחר ואני ממש לא מסוגלת להתרכז בעבודה. בתוך תוכי מקווה מאוד לפגוש פה את ג'ימי, אבל מצד שני אני גם לא רוצה לראות אותו עוד לעולם. התאהבתי בגבר הלא נכון, באדם זר. התמסרתי אליו האמנתי שזה מיוחד ושזה רק שלנו ועכשיו אם נפגש בטח יצחק עליי עם כולם "אחרי שהשכיב את כל הצוות מי אני בכלל?" חשבתי בעודי מסתגרת במחסן הקטן שליד חדר העובדים. כותבת בלב כבד את מכתב הפטורים שלי ולא מעכלת את האינטנסיביות בחיי, עד לפני שעתיים הכל היה טוב ועכשיו אני יושבת אבודה ומחפשת את המילים למכתב הפיטורים שאגיש עוד היום ואשים סוף לייסורים שלי, כבר בעוד שבועיים אוכל לחזור אל עיר מולדתי.

המחשבות על החזרה הביתה הזכירו לי את כל מה שהשארתי מאחוריי. החברים הטובים המשפחה שלי וכמובן את נתי. נתי זה האקס שלי. הזוגיות בנינו לא שרדה את המעבר לאילת. אם רק הייתי שומעת בקולו הייתה נמנעת ממני כל החוויה העלובה הזאת. אני משלמת מחיר יקר עבור הגשמת החלום האילתי שלי. כמה דפוקה יצאתי בכך שוויתרתי על הקשר איתו. "מה חשבתי לעצמי שיקרה פה?.."

אני חושבת וצוללת לתוך מסך הווצאפ, "היי" שלחתי לנתי תוך שאני מתנחמת בעובדה שרגשות הכאב והאכזבה לא עוברים את המסך.

יושבת וכותבת את מכתב ההתפטרות, יושבת ומחכה להודעה מנתי...

אכזבה וכאב

בין המילים הנכתבות על הדף למחשבות האומללות, איך נפלתי קורבן לתרגיל של ג'ימי והחברים לעבודה (עד כמה שאפשר לקרוא להם ככה). מצאתי את עיני מוסטות בהתמדה לעבר המסך הכבוי בפלאפון שלי. מצפה בקוצר רוח להודעה המנחמת מנתי. האם הוא עוד אוהב אותי? מתגעגע אליי? עד היום אפילו לא חשבתי עליו, כאילו שהוא מעולם לא היה חלק מחיי. ועכשיו בסערת הרגשות המטלטלת אותי פתאום המחשבות שטות להן לעברו כספינה המחפשת חוף מבטחים. רוצה לחזור אל אותו מקום מוכר וידוע בו אוכל לעגון ולהתנחם בבטחה...

למרות המחשבות המסיחות את דעתי ומטרידות הצלחתי להשלים את מכתב הפיטורים. הספקתי אפילו ללבוש על גופי את מדי העבודה שפתאום הרגישו לי לוחצים ולא שייכים. אך הפלאפון שלי עדיין נותר כבוי, נתי לא חוזר אלי ונפשי לא מוצאת נחמה... תחושות קשות של דחיה וכישלון מציפים אותי ודוחק הזמן לא מאפשר לי לפרוץ את הבכי מעיני. עליי לעלות למשמרת ולהשאיר את הסערה מאחוריי, לכלוא את הכעסים בגופי ולהתנתק מכל רגש.

בדרכי אל עמדת הקבלה, במסדרון הקר והמנוכר עקצוצים השתלטו על גופי ומפלס החום בי עלה. בפנים אדומות ומבוישות חציתי את החלל שלא נגמר... תחושת החוסר שייכות ואי הנוחות הכבידו עליי את הדרך. יכולתי להרגיש את מבטי העובדים ננעצים בעורי ברעב, כזאבים התופסים צייד. למרות הרצון הגדול שלי לא להתבלט, אני לא מצליחה לחמוק מעיניהם הננעצות בי כניבים חדים. בין חריצי הרצפות אני מוצאת מפלט, צעד אחר צעד אני בורחת כטרף והאדמה מתחתיי רועדת. לא רוצה להיתקל במכרים, רק רוצה להגיע לעמדה שלי בלי המבטים המביכים והדרך לשם ארוכה ומאיימת.

למרות כל ההכנות וההסכמים שעשיתי עם עצמי לפני המשמרת בכל הנוגע לתפקודי בעבודה, בפועל הכל הלך הפוך. לא הצלחתי לחשוב צלול והמחשבות על ג'ימי לא הרפו ממני, החששות השתלטו עליי והרעידו כל עצם בגופי, הכי הטרידה אותי המחשבה שאני עלולה לפגוש את ג'ימי בכל רגע מה שהעמיד אותי בכנה אחד עם הפחד.

הדאגות שלי והמחשבות מצליחות להישמע ממני גם ללא מילים, אני מנסה לשמור על יציבות אבל הסערה בי לא נותנת מנוח. אני רוצה שכל זה יגמר חשבתי לעצמי תוך שנפיחת ייאוש פורצת מאפי... זה משגע אותי שכל הסובבות פה היו עם ג'ימי. חשבתי שאני מיוחדת, שקרה בנינו משהו אמיתי ועכשיו... הידיעה שכולן טעמו מתשוקתו, ההבנה שאני סטוץ כמו כולן. אני מאבדת שליטה רק מהדמיונות העולות במוחי.

לא עבר זמן רב של הרהורים וג'ימי מופיע בהיכל הלובי של המלון. אף הכעס הגדול שהיה בי כלפיו לא יכולתי שלא ליפול שבי למראה הפועל המסוקס, במכנסי דגמ"ח וחולצה נטולת שרוולים הוא חושף את שריריו המפוסלים לעיני כל. להבדיל ממני הוא נראה מאושר וקורן. אני מסיטה את ראשי המאדים מטה מנסה למנוע קשר עין עם ג'ימי ובכל זאת את החיוך שעל פניו לא יכולתי לפספס. איך הוא לא מתבייש לחייך אחרי מה שהוא עשה לי, חשבתי לעצמי תוך שאני מסובבת לו את הגב, מנסה להיראות עובדת ומשתדלת לשמור על ערנות כלפי המתרחש מאחורי. הנוכחות שלו הצליחה לסחרר אותי בהתרגשות ומשאבת הלב שלי פועמת בקצב משלה. מבלי להסתובב אני יכולה להרגיש את צעדיו של ג'ימי לעברי כאילו מרגיש שמשהו לא בסדר איתי, הוא עומד מעבר לדלפק הקבלה ומושיט את ידיו בשאלה הכל בסדר? אני עוצמת את עיני ובכל זאת רואה את הגומה שעל פניו, כמה שהוא יפה. אני רוצה אותו כאן אבל רוצה שהוא ילך, החיבוק שלו חסר לי אבל גם חונק והדופק שלי מחסיר פעימה אני מתחממת מאש אהבתו ששורפת אותי עד כאב.

ג'ימי פוסע לעברי מתקרב ומגיע עד אליי, בוהה בעקביות בכיס הוסט הכהה שממנו מבצבץ הנייר הלבן. זה מכתב הפיטורים שלי, כל עובד במלון מכיר את הפורמט, גם ג'ימי הממהר לכווץ את פניו בהבעה לא ברורה תוך שהוא חוטף את המכתב מהכיס.

הכל כל כך מבלבל

כמו להתעורר מסטירת לחי מצלצלת, כך התבלבל ג'ימי כאשר הוא גילה את מכתב הפיטורים מבצבץ מהכיס שלי. הוא לא יכל להסתיר את ההלם. ובנינו עמדה תחושה שונה ממה שחשבתי, זה נראה שהוא מאוכזב מההחלטה שלי ללכת. ג'ימי בוהה בי במבט מהסס ואני, אולי בגלל הלבד? אולי כי מיהרתי לשפוט? מגלה סלחנות כלפיו, בוהה בו במבטים של תשוקה, רוצה כל כך לחזור לרגע של נחת בין זרועותיו ולנשק. האור והזוהר על פניו התפוגגו בשנייה כאילו היו רק ניחוחות באוויר... אך ג'ימי עדיין יפה והמבט הזועף על פניו רק מסקס אותו יותר.

אלה היו שניות ארוכות של מבטים טעונים בנינו שיכלו להימשך לנצח אם ג'ימי לא היה לוקח את מכתב הפיטורים שלי והולך. קפואה ומהססת נעמדתי תוך שאני בוחנת את צעדיו המרחיקים אותו ממני. ג'ימי נעלם באור המסנוור בקצה המסדרון, רגשות הכעס ותחושת אי הוודאות מהבוקר בכל הקשור ברגשותיו כלפי נעלמו כלא היו, במקום עלו בי שאלות חדשות וגבר בי הרצון ליישב איתו את הדברים.

ומה אם שוב אני טועה?! אני לא מצליחה להבין את מה שקורה בנינו. רגע אחד הוא כל כולו שלי וברגע אחר הוא של כולן... איך זה מתנהל ומה בדיוק הוא רוצה?! חושבת לעצמי בייאוש ועולה בי התחושה של רכבת הרים מטלטלת. מנסה ללא הצלחה להבין את כוונותיו של ג'ימי, אני פוחדת כל כך להיפגע והכל כל כך מורכב...

אני ממתינה בהיפראקטיביות להפסקה שתגיע וגופי לא מוצא מנוח. שום דבר לא תופס את מחשבותיי. מרגישה כמו חתולה הרודפת אחרי הזנב של עצמה ללא מנוח. עיני מסתכלות בעקביות, פעם לשעון המסרב למהר ופעם למסדרון המואר, הן מחפשות אחר דמותו של ג'ימי.

מחוגי השעון סוף סוף הגיעו לסדר הרצוי ובלי לבזבז זמן הלכתי אחרי האור הגדול הבוקע מקצה המסדרון. עיני סורקות באוטומט אחר כל פתח ומחפשות רמז לג'ימי, רגליי קלילות כאיילות חוצות את החלל הרחב וידיי... אחת פותחת את כפתור החולצה המוקפדת והשנייה מפזרת את השיער. שאפגוש את ג'ימי אני רוצה שיגלה את הילדה הרעה שבי.

המסדרון הגדול נגמר והגעתי לתחתית המדרגות יש רק עוד מקום אחד שג'ימי יכול להיות בו, אני מאיטה את קצב הצעדים ומתגנבת אל חדר העובדים. רק הלב שלי מאיץ בקצב פעימות מטורף כמו הדף של בס הוא מרעיד את כל גופי הקפוא למראה של ג'ימי. הוא עם גבו אליי ועוד לא שם לב שנכנסתי, פלג גופו העליון ערום ומבנה המשולש השחור חשוף לעיני, אני כמהה לגשת חושקת לגעת ורוצה לתת לו את כל כולי. ג'ימי אני קוראת תוך שאני זוקפת את גופי ומבליטה את החזה. הוא מסתובב בחושניות שעיניו המומות מהמחשוף הנדיב שיצרתי. בצעדים איטיים אני מתקרבת ושומרת על קשר עם מבטו המהופנט, ג'ימי פוסע לעברי, מתקרב ומדביק אותי לקיר. אני נופלת בתשוקה עזה לזרועותיו, עוצמת את עיני ונושקת לשפתיו המשורטטות כציור במכחול דק. בלהט התשוקה ג'ימי אוחז את חולצתי בשתי ידיו וקורע את הכפתורים הבודדים שנשארו סגורים, הוא מרים את החצאית העוטפת את גופי עד מעל למותן ואני נתמכת בקיר שמרגיש לי נעים כל כך, נסחפת אחרי הרגע ומתמסרת, עוטפת את מותנו של ג'ימי ברגלי הארוכה ומתנועעת בקצב שהגוף מחטיב. נשכח מאתנו חדר העובדים וגם השעון עצר מלכת כמו שיכורים מאהבה לגמנו בתאווה את האינטימיות שהיא כל כך שלנו. הלוואי שהתחושות האלו ילוו אותנו לנצח. ג'ימי מתקרב יותר ומתחכך מלטף עם ידיו בין שדיי ומחשמל... בחצי מבט מושפל אני רואה את שרירי ידיו מתנפחים והורידים עוד רגע מתפוצצים... הוא אוחז בחוטיני השחור ומנתק אותו מגופי בקריעה. ג'ימי מתנתק ממני, מסובב את גופי ובכוחו המשתק מעונג הוא מצמיד את פני לקיר, יורק בנדיבות על אצבעותיו ומחדיר אותן בין רגליי...

תשוקה בחדר העובדים

כמו פוסטר תלוי על קיר אני מרוחה בין כותלי חדר העובדים שידיו של ג'ימי מחטטות בגופי וחושפות עוד ועוד מסודותיי. המגע עם הקיר זורע תשוקה בנקבי גופי הזעירים, החזה לגופי מתקשה מהקרירות המענגת ובשיכרון חושים מוחלט אני נסחפת. נופלת שבי למגע הלוהט של ג'ימי. משחק של חום וקור שיוצרים בי הרמוניה של ריגושים... רוצה לחוש אותו עמוק יותר וחזק אבל הוא באדישות לוקח את הזמן... ג'ימי מוציא את ידיו מגופי, כף ידו האחת אוחזת חזק בשיערי ומרתקת אותי אליו, בידו השנייה הוא סוטר ללחי ישבני וגופי מתפתל כנחש בין זרועותיו.

במבט מתחנן אני מבקשת שימשיך, אבל ג'ימי נוהג לעשות זאת בדרכו. "אל תעזוב אותי" גמגמתי באופן לא ברור. כל כך לא ברור שגם אני לא הצלחתי להבין למה בדיוק התכוונתי ואולי זה בכלל התת מודע במוחי מדבר מתוך פחד לאבד את ג'ימי לתמיד. בניגוד לבקשה שלי הוא מרפה ממני, נושך את שפתיו הבשריות ומתבונן בי במבט רעב כחיה טורפת הפוגשת צייד. מסובב את גבי לכיוון הקיר אוחז בירכיי ותולה את גופי על זרועותיו, ראשו של ג'ימי טובע עמוק בין חמוקיי והוא טועם את גופי בתאווה. עוצם את עיניו ומתענג על הטעם שמגיר גופי. כמו מכת ברק כל גופי חשמל וניצוצות עפים ממני אל חלל החדר. כולי צמרמורות של עונג. הארוטיקה זורמת בדמי ומסממת... עיני מתגלגלות ואנחות פורצות מגרוני ללא שליטה, אני מתמסרת כולי למגע של ג'ימי, כמו ילדה קטנה ביריד הענק הולכת לאיבוד בין ידיו.

דקות ארוכות של תשוקה עזה בה ג'ימי מקדש את גופי והאורגזמה הרטובה שמסעירה אותי משקה אותו לרוויה. ג'ימי מוריד אותי ברכות מזרועותיו ובמשיכת שיער אגרסיבית הוא מוציא אותי מההיפנוזה שפוקדת את גופי, מסובב אותי, הוא אוהב את זה ככה... להביט על גופי מאחור, שישבני מורם ואני מנתרת מעונג. ידו השמאלית מצמידה את פניי לקיר בחוזקה בעוד ידו הימנית מנתקת את רגלי מהרצפה ואני כבובה על חוט בהצגה של ג'ימי.

אני מניחה את כף רגלי על משענת כיסא העובדים המרופד ותחושת החיכוך מעולם לא הרגישה טוב יותר. ג'ימי אוחז אותי בזרועותיו ומתחכך בקצב עולה. האגן שלי מתנועע בקצב שלו והריקוד הזה מושחת!

ג'ימי יוצא מגופי בניתור ופולט עלי את הנוזל החם. יותר רטוב זה יותר טוב... חשבתי לעצמי "אני פוחד לאבד אותך" ג'ימי מסיט את השערות שעל צווארי מנשק ולוחש בקול ענוג. סובבתי את גופי אליו ובמבט מכושף הבטתי לתוך עיניו הכנות. "אין לי ספק באהבה שלך אבל מה עם כל האחרות?" שאלתי וג'ימי נשק לי על המצח וחתם "מהיום זה רק את ואני!".

הפחד לאבד אותו

כעבור חודשיים

הקשר עם ג'ימי התגבר על כל מכשול והאהבה שלנו בטוחה מתמיד, אחרי כל התלאות וסימני השאלה בהתחלה סוף סוף אני יכולה לומר שהקשר איתו יציב והרגשות הדדיים. הערבים השקטים בדירה קושרים בנינו והחוויות האינסופיות בעבודה המשותפת רוקמים אמון וחלומות גדולים. כבר חודשיים שאני וג'ימי הפכנו לאחד והרגעים האינטימיים הם רק שלנו ולא, הם לא משעממים אף פעם!

כולם בעבודה מודעים לקשר והחברים לצוות כבר מזמן הכניסו אותי למעגל הקרוב וכמו טווס גאה אני מסתובבת בניהם ומקבלת את הכבוד שהמגיע רק לאישה של ג'ימי. אז למה אני עדיין לא מאושרת?!

אהבה חופשית כנראה שקיימת רק באילת, את היכולת להיות עצמך, חופשי ומאושר בלי סטראוטיפים וביקורת חברתית נוקבת... אבל אם טיפה נצפין חלילה, זה כאילו הגענו למדינה אחרת והסיפור הזה נשמע הזוי לכולם.

הייתם צריכים לראות את הלסת של אבא שלי ברגע שראה את ג'ימי ואמא שלי, ההלם בהחלט מנע ממנה את היכולת להעביר את הרוק בכנה שבגרונה. גם אחיי לא הצליחו להיות נחמדים יותר ולעכל את הבשורה שג'ימי השחור והזר הוא בן זוגי. כדבורים מזמזמות הם לא יכלו לעצור את העקיצות כאילו הבאתי חייזר לבית. היחס של משפחתי כלפי צבע עורו הרעימו את השקט שבי ומתי שכל הקווים האדומים נחצו מבחינתי נטשנו את בית הוריי והתאכסנו במלון קרוב.

המבחן מול משפחתי העמיד את הקשר שלנו במבחן הכי משמעותי שיכולתי לחשוב עליו. עכשיו יותר מתמיד אני יודעת כי אהבתי לג'ימי הינה כנה ואמתית אבל במבט קצרצר לאחור אני מצליחה להבין את הקושי של משפחתי לקבל אותו כחלק מהמשפחה. גם אני למראה הרושם הראשוני עוד לפני שגיליתי את יופיו האמתי של ג'ימי, השחור שגופו לובש היה כערפל המסרב להתפזר מעיניי. לא להאמין שהיום הוא אהבת חיי.

הקרע שנוצר לי עם משפחתי יצר אחדות וקרבה ביני לבין ג'ימי והיום הוא המשפחה היחידה שיש לי. החיים באילת מרגישים כחממה המגנה עלינו ומצמיחה את תוצר אהבתינו. אך אצל הורי הכל נראה אחרת והכאוס רק הלך וגדל...

כמו במלחמת התשה מיום ליום ג'ימי ואני נרדפים על ידם ועומדים במכשולים הרבים. עד היום הוא התמודד די באומץ עם ההכפשות וגם לא נפל למלכודות הפיתוי שאבא שלי הניח בדרכו. אהבתינו החזקה והעוצמתית, יציבה וכנה. אבל משפחתי לא הצליחה להכיל את הקשר הזה והסתכלה על ג'ימי במבט עוין.

"על כל פשעים תכסה האהבה" ואהבתינו הוכיחה את עצמה וכזוג יונים מאוהב ריחפנו על כל הקשיים. אך ככל שאהבתינו גדלה השנאה של משפחתי התעצמה עד אובססיה. כאשר כל המעשים הערמומיים שלהם כשלו הם החליטו לחצות גם את הגבולות הברורים ולהשחיר את חיי מהאור שג'ימי זרע.

זה קרה במהלך משמרת שגרתית, ג'ימי ואני עמדנו בדלפק הקבלה מתכננים את הארוחה המשותפת וסופרים את הדקות הנותרות לסיום המשמרת, מי בכלל חשב שזה עומד לקרות?!

שני בלדרים חסונים ושרירים, לובשי מדים וזועפי פנים פורצים את דלתות הלובי המרווחות. "מי הזמין אותם?" שאלתי בקול שמבט מופתע משתלט על פניי "ג'ימי ג'ואמר" קורא הגבר החסון העומד מימין וג'ימי במבט מבועת עונה בתמימות "זה אני" "אנחנו ממשטרת ההגירה ואתה צריך להתלוות אלינו!" אומר הבריון השמאלי.

האדמה לרגליי רועדת והקירות סוגרים עליי, האוויר נטש את סביבתי ואני חנוקה "אל תיקחו ממני את ג'ימי" צעקתי בידיעה שאף אחד לא שומע את צעקתי. הם אוזקים אותו וכולאים את ציפור נפשי המאושרת, הסטרס בגופי מגיע לשיאים ואני לא מצליחה לחשוב בהיגיון. כל האישורים בידיו כאילו לא מועילים והתלונות השקריות עליו מסכנות את שהותו.

לילות כימים ואני לא ישנה, השיחות עם הגורמים הרלוונטיים לא מועילים בדבר ולמרות כל מכתבי התמיכה והאופי מהחברים לעבודה, כעבור מספר ימים במתקן הכליאה מעלים אותו למטוס שיקח אותו רחוק ממני...

העיר החמה מעולם לא הייתה קרה כל כך עבורי, לעולם לא אסלח למשפחתי על שהשאירו אותי יתומה מאהבתו של ג'ימי ומתמיכתם.

את סיפור אהבתינו אני חותמת בגעגועים עזים כאשר אני על הטיסה בדרכי לג'ימי, את אהבתינו נממש בארץ האפשרויות במקום בו הצבע לא לובש מדי כבוד – כי יש לנו את הזכות לאהוב!