הבלוג של קיקי

הרומן מוצג כמקור לפרסום במדיה והינו יצירה אישית מאת קיקי ואזנה 

זה סיפור חיי

המסע הלא פשוט של חיי, הוליך אותי תמיד למצוא אהבה חמה בלבבות של האנשים הכי קרים. בכל פעם שמצאתי את עצמי מתאהבת זה היה בערך באותו טיפוס מפוקפק הנושא על גופו קילוגרמים של שרירים אבל אף לא גרם אחד של היגיון...

תמיד משום מה נמשכתי לגברים ממעגל הפשע, אולי כי אני טיפוס חסר בטחון ואולי בגלל ילדותי המורכבת אבל תמיד פתחתי את השער לחיי רק עבור מי שנשא על כתפיו את דרגות הפשיעה. המראה לא עניין אותי ומעולם ואני גם לא מתעניינת בהשכלה... פשוט תחת כתפיים כוחניות תמיד הרגשתי יותר מוגנת. וככל שהתבגרתי, כאשר עברתי מאהבה אחת לאהבה אחרת זה היה תמיד חזק, מאיים ומורכב יותר... זה נראה לי ממש משעמם לצאת עם מישהו מהשורה כזה שחי חיים רגילים, עובד בעבודה רגילה ומתנהל בשגרה הכל כך משעממת.

לעומת זאת בחיי הפשע אף פעם את לא יכולה לדעת מה עלול לקרות בעוד דקה וזה מה שהכי מרגש אותי בכל פעם מחדש. הדבר הזה מעלה בי תחושה של שחקנית מסצנה בסרט אקשן שנקרא החיים ברחוב. זה מאתגר אותי כל ההתמודדות עם מעצרים, ביקורים ובתי משפט. תמיד שמרתי על לוק איכותי, מראה אלגנטי ושפה ראותה שתרשים כל עבריין מהגדול ועד לקטן. הם העריצו את התכונות הקלאסיות שלי בלי לדעת שבתוך תוכי אני כל כך אוהבת את הסלנג השכונתי שדבוק בהם. נהנתי להסתובב לצד גבר כוחני ולהיות החברה של אישיות מורכבת עם מוח קרמינלי שלא ממצמץ לפני כל החלטה. כזה שכולם רוכשים לו אלק כבוד אבל בתכלס זה הפחד שמרעיד להם את העצמות.

אנשים בעולם הנורמטיבי לעולם לא יצליחו להבין את הבחירה הזאת שלי. את האהבה המסוכנת, החוסר יציבות ותמיד הם מזכירים את הפחד שאולי יום אחד אני זו שאהיה על הכוונת. אבל אני באמת מרגישה בטוחה במעמד שלי ונהנת מהאדרנלין שההרפתקה הזאת מספקת לי, את עולם הפינוקים שחיי הפשע מרעיפים עליי ואת זה שאני תמיד מקבלת יחס של מלכה. גבר שחיי על חוקי הרחוב תמיד מכבד את האישה לצידו.

לפעמים אני אפילו חושבת שקוד הכבוד כלפי אישה בעולם הזה הוא שמרני מידי עד כדי כך שהזוגיות היציבה ועטופת הכבוד עם שימי הפכה למשעממת מידי.

אני ושימי היכרנו בערך שנה אחרי השחרור שלי משירות לאומי, הוא כבר בשיאו של העשור השלישי בחייו. אבל שימי עושה פשעים הרבה יותר חמורים בחייו מלצאת עם בחורה צעירה ובכלל אני כבר לא קטינה אז לא הייתה שום בעיה.

כמובן שהמשיכה שלי לגברים חזקים הוליכה אותי לסביבה הזאת. וכן, כל חבורותיי הן בנות למשפחות פשע מוכרות אשר בכל ביקור שלי בבתיהן אני כאילו נחשפת לקטלוג המציג לי את כל הגברים שאני חולמת עליהם... עד שיום אחד בין ההמון עיני צדו את שימי החבר הטוב ביותר של האח הגדול של שני חברתי הטובה. גבר גבוהה במכנסי ג'ינס משופשפים וחולצת לקוסט שחורה העוטפת את כתפיו החסונות בלחץ. את עור פניו כיסו זיפים שחורים המתקשים להסתיר את הגומה ואת ראשו הסתיר הכובע השחור. הוא חייך המון מבעד למראה הקשוח אבל אותי זה לא שכנע. אני יודעת שהוא לא הטיפוס הרכרוכי ואני אוהבת את זה. המבטים שלי לעברו היו כל כך שקופים ולא היה צורך בכישרון מיוחד כדי להבחין בזה. אבל שימי היה כל כך עסוק בעסקאות המפוקפקות שלו שבכלל לא התייחס לנוכחות שלי שם. אבל אני לא נכנעת לטיפוסים כמוהו ויודעת בדיוק איפה לזרוק את הרשת כדי לדוג את מי שאני באמת חושקת בו...

המסיבה

מסיבת השחרור ממעצר של זוהר, אחד האחים של שני היא בדיוק ההזדמנות שהייתי צריכה כדי לפתות את שימי. מיד עם הבשורה הבנתי בדיוק מה עלי לעשות כדי להרוויח את תשומת ליבו... בהתרגשות וכיסופים התארגנו אני ושני לערב המיוחל היא מהסיבות שלה ואני מהסיבות שלי. שני נרגשת כל כך לפגוש את אחיה זוהר חופשי ואני חושקת ברגע בו אהיה שבויה בידיו של שימי.

את מסע הקניות הנרגש עשינו יחד שני ואני. "אני רוצה להיראות הכי יפה הערב אבל שזה לא יראה מתאמץ מידי" חשבתי לעצמי ומלמלתי בקול לעברה של שני שכבר מזמן יודעת מי מבין החברים של אחיה על הכוונת שלי. אם הפעם הוא ישאר אדיש אלי אני אתרסק חשבתי לעצמי ובתוך תוכי יכולתי להרגיש את הסדקים נפערים מתחושת הפחד...

מבלי להמר על אבל ואולי לבשתי על גופי שמלה אדומה באורך הנכון, הדוקה מספיק כדי להבליט את גזרת הגיטרה לגופי, שסועה בנדיבות בדיוק בשסע הטבעי שבין רגליי והמחשוף העמוק שמבליט לי את החזה השופע, עקבים עדינות למראה איכותי, שיער מוברש לאחור ושפתון אדום בגוון עז...

אני מחליטה להסתגר בחדרה של שני עד שההמון יגיע ואם נדייק אני ממתינה בקוצר רוח להגעתו של שימי. עיני מוסטות בעקביות לעבר חלון החדר מחפשות אחר דמותו והפרפרים לא נותנים לי מנוח, הם מרחפים בכל חלל הבטן שלי שפתאום מרגישה ריקה מתמיד.

כעבור זמן ממושך שדמיונותיי מעוורות את עיני מלראות השקט הסורר סביבי נשבר מקול צחוקו המתגלגל של שימי... כאיילה דוהרת, שליבי נפעם רצתי לקומה התחתונה בה מתקיימת החגיגה ומבחינתי ההצגה מתחילה...

אני מנסה להיראות, משתדלת להתבלט, אבל שום דבר מהמהלכים שאני עושה לא עוזר לי לחדור לתוך מעגל החברים הזה של זוהר. זמן מה של סיבובים בין כל הגברים החוגגים לא הצליבו את המבט שלי במבטו של שימי.

באובססיה עיני עוקבות אחר שימי ואני מזהה אותו פונה לעבר השירותים מה שגרם לי להאמין שזה הרגע לחיכוך קרוב. אספתי את עצמי והלכתי לעבר המראה בכניסת השירותים. אין זמן טוב מזה לחדש את השפתון... ההמתנה ארוכה והציפיה בי גדולה וכגודל הציפיות כך האכזבות מיהרו להתנפץ לי בפרצוף.

שימי עובר את סף הדלת ואני לוקחת חצי צעד אחורה, רוצה להיתקל בלי כוונה ושימי אוחז בגבי עם שתי ידיו החסונות, כאילו מציל אותי מהתרסקות, מתנצל וחוזר לשבת בין חבריו. הפרפרים בבטן נטשו אותי, צבע האיפור שעל פניי דהה והבטחון העצמי שהיה קיים בי נקבר במגירות ליבי.

"זה נראה לך הגיוני?!" אני שואלת את שני בכאב. מרגישה כמו גחלילית כבויה. "זה לא יכול להיות שהוא לא שם לב אליי" ושני במבט מסכים מחבקת אותי ואנחנו חוזרות להסתגר בחדרה.

השעה כבר מאוחרת רוב האורחים הלכו ונשארנו רק מועטים. אני יורדת חזרה לקומת הכניסה ומבקשת בייאוש מאמא של שני להזמין לי מונית שתקח אותי לבית.

משום מקום ודווקא בלי לצפות... אתם זוכרים שציינתי את הקוד הגברי בעולם הפשע על כבוד האישה?! אז איך לא לקחתי בחשבון ששימי לא יאפשר לי לעלות עם נהג זר בשעה המאוחרת של הלילה?!...

מסע לתוך האושר

ההתרגשות העבירה בי צמרמורת עד קצות האצבעות, כאשר שימי התעקש להחזיר אותי הביתה בבטחה. "אל תזמיני לה מונית!" הוא קרא בקול נחרץ לעבר אמא של שני. "זה בסדר, תודה" סירבתי בנימוס שבתוכי רציתי וגם ידעתי שהוא יתעקש. אני מוציא את הרכב ומחכה לך בשער הוא אמר והתקדם מבלי לאפשר עוד מילה נוספת בנושא.

הלהבות בגופי שעד הרגע היו על הגחלת התעצמו להן בשנייה, אני מבינה שזו ההזדמנות שלי לחדור אל הלב המשוריין היטב של שימי, ההזדמנות שחיכיתי לה. זה אף פעם עוד לא קרה לי אבל משום מה פתאום עולה בי חרטה מסוימת על כך שאני ושני לא גרות במרחק גדול יותר... הנסיעה אל ביתי קצרה וזה אומר שאני חייבת להשאיר את חותמי כמה שיותר מהר!

בין צלצול למסרון אני מבינה ששיחה עם שימי כבר לא תצא פה ועוד רגע הנסיעה איתו מגיעה לסיומה... המחשבה לעשות מעשה נועז עולה בראשי ויחד איתה החשש להשאיר עליו רושם זול. כמו שאני מכירה את הטיפוסים בעולם המפוקפק מעשה כזה עלול להיות נזק בלתי הפיך.

בפתח ביתי אני מסרבת לצאת מרכבו ולוקחת לעצמי את הניסיון האחרון ללילה הזה. בחיוך אני שואלת "איך אתה יוכל להתנהל בצורה היסטרית כזאת" "אני צריך אישה בחיי" הוא אמר והמיס את ליבי. עיני קורנות מאושר והסומק צובע את לחיי. חיוך המבוכה שעל פניי כבש את שימי בשנייה. "את חברה טובה של שני?" הוא מתעניין בי בפעם הראשונה והדם בגופי כאילו מחפש לו דרך מילוט... "היא החברה הכי טובה שלי" אמרתי ולא האמנתי למשמע אוזני, אני חייבת צביטה כדי להאמין שזה אמיתי "אז היא לא תכעס אם אחטוף לה אותך" שימי הגה מפיו את המילים להן חיכיתי זמן רב "אני מניחה שלא" השבתי בחיוך הביישני שעל פניי וליבי פצח במחול. החלפנו טלפונים ונפרדנו לשלום שתחושת האושר מלווה אותי עד למיטה.

את הבוקר שאחרי כצפוי התחלתי מאוחר, בציפייה גדולה ניגשתי לפלאפון שלי שלא בישר לי דבר מה משימי... הרהורים רבים על הכוונות בדבריו, יכול להיות שאמר כך רק כי היה שתוי?! חשבתי לעצמי תוך שהאושר שהשאיר לי הלילה מתרוקן ממני אט אט והרצון בכתף המנחמת של שני הפציר בי לבקר אותה.

תקראו לזה מקרה או שתקראו לזה גורל, אותי זה לא מעניין כל עודד קורה בדיוק מה שאני רוצה, במורד הרחוב, ממש על מעבר החציה השני רכב הפאר שהסיע אותי אל תוך הלילה עוצר כאן במיוחד בשבילי. החלון הכהה נפתח והחיוך של שימי מצליח לסנוור עוד יותר מהשמש בשמים, הוא מזמין אותי להיכנס לרכב תוך שהוא מסביר כמה הוא מאוכזב שלא יצרתי איתו קשר מיד שהתעוררתי "התלבטתי אם להפריע לך לישון" הוא הוסיף ואמר והאושר שהתרוקן ממני הציף את גופי כנהר נשפך. כמו יקיצה מחלום אני לא מאמינה שזה קורה לי, "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי את שימי בסקרנות וכל שהיה לו לומר "האישה שלי תלך איתי לאן שאלך"

אני לא יודעת למה ואיך? אין לי מושג מה עבר בי, מאיפה בא לי הביטחון והאמונה... אבל משהו עמוק ברחשי ליבי אמר שזה הדבר הנכון לעשות ויחד נעלמנו ברחובות הצרים לתוך האושר הפרטי שלי.

אהבה או אובססיה?

מהר מאוד האהבה שלי ושל שימי התגברה על כל מכשולי ההתחלה שכמעט ולא היו, הלבבות שלנו התאחדו והפכנו לאחד. כמו עוד סיפור אהבה מלוקק ורווי באושר בדומה לאלה המסופרים רק באגדות... אני מגלמת את הנסיכה של שימי והוא בתפקיד האביר של חיי. אני אוהבת את תפקיד האישה שלצידו זו שהוא מרעיף עליה פינוקים, מעניק לה את אהבתו שומר ומגן עליה מכל משמר, למרות שאני החלשה בנינו הרגשתי כל כך חזקה ומוגנת.

אני אוהבת את החיים לצידו של שימי והכי נהנת להיות האישה הקטנה שלו, היפה הזו ששותקת ברוב הזמן והוא, הוא העסקן הקשוח שאסור בשום אופן להתעסק איתו, שלא לדבר על להתחיל עם האישה שלו. טיפוסים כמו שימי רוכשים כבוד מיוחד עבור שתי דמויות נשיות בחייהן, האמא שגידלה אותם והאישה שלצידם וזה לא סוד שגבר כמו שימי אובססיבי במיוחד כלפי האישה שמלווה אותו ודואגת לו. אולי בגלל זה הוא תמיד ידע איפה אני ואיך למצוא אותי. למעשה מאותו בוקר במכונית כמעט ולא נפרדו דרכינו וגם אם נפרדו מכל סיבה שהיא, כמו חברת איתוראן המאבטחת את רכב הפאר שלו הוא ידע בדיוק איפה אני נמצאת ועם מי.

שימי תמיד אומר שאישה היא היהלום היקר בכתרו ולכן הוא שמר עלי בחירוף נפש, הוא הגן על כבודי ולא נתן לאיש לדבר, לא על הפרשי הגילאים בנינו ולא על חיי המותרות שהוא העניק לי בנדיבות יתרה. הוא שמר עלי כאילו הייתי אוצר חבוי בכספת הטמונה באדמה, כמו תיבת פנדורה שלא תפתח לעולם.

אני יודעת ששימי רואה את הקשר איתי ברצינות ואפילו שאנחנו יחד רק חודשים בודדים הוא רואה בי אם ילדיו. ברור לי שהדבר צריך לשמח אותי אבל ככל ששימי אוהב יותר הוא רוכש לי יותר כבוד וככל שהכבוד אלי עצום יותר הקשר הופך למשעמם הרבה יותר...

שימי לא מרשה לאיש להתקרב אלי, הוא לא סומך גם על חבריו הקרובים ביותר ואני בהחלט מבינה למה, בעולם בו הוא נמצא חייבים להיזהר. אבל המצב הזה כבר מרגיש כמו לכלוא אותי בשבי כציפור בכלוב זהב. אני מבודדת מהעולם המקביל שנקרא "חוץ", מאז שאני איתו אני פוגשת רק את משפחתי או את שני ומשפחתה והחיים איתו אומנם מלאים מותרות אבל מרוקנים אותי מבפנים... אפילו חיי המין בנינו כל כך משעממים, בכל פעם שאני מנסה לפתות אותו להתפרע ולעשות איתו דברים משוגעים הוא מרסן אותי. יש לו משפט שהוא תמיד אומר ואני כל כך שונאת לשמוע "לא כל דבר עושים עם האישה בבית ועל כבוד האישה צריך לשמור, היא הברכה של הבית".

אני מבינה ויודעת ששימי משתמש במילים האלה מתוך אהבה אבל הוא כנראה לא מבין גדול בתחום. ליבי מתמלא אכזבה בכל פעם שהוא מדבר אלי כך... לא פעם עלתה בי ההרגשה שאני עוד חפץ יקר ערך בחייו והוא משתמש בי בבעלות אגואיסטית, כאילו שכל מה שאני זקוקה בחיי זה בגדים ומספרות... "לא! אני כבר מתבגרת וזקוקה לסקס טוב וחסר מעצורים עם הגבר שאני כל כך אוהבת, שארגיש האישה הסקסית שלו ולא עוד עקרת בית נואשת."

החיים לצידו הם אכן חלום שהתגשם, מכוניות הפאר והפינוקים זה לא מובן מאליו... אבל היחס שלו כלפיי תמיד מרגיש כמו הילדה הקטנה שלו. לא פעם ניסיתי ליזום אקטים ועניין בחדר המיטות אבל שימי כמו פקח במשמרת הצניעות עוצר אותי עם המשפט המפגר שלו ומתנהג אלי כאל קדושה. אני מאוד אוהבת את זה אבל ישנם רגעים מאוד ספציפיים בהם הייתי רוצה שהוא יתייחס אלי כאל אישה מופקרת שהוא רוצה לספק רק את גופה.

לכל אחד כלא משלו

"כמה אומללות יש בלהיות בעל אמצעים בלי היכולת לממש אותם... להגיע לבאר בלי לשתות. יפה, אינטליגנטית חכמה ומסורה בעלת יכולת כלכלית, עם הגבר הכי מפחיד באזור אבל הציפור שבך כלואה!" שמעתי בת קול פנימית מעירה אותי ומדברת אלי מתוכי השאירה אותי נסערת ושתקה, היא עוד כאן חשבתי לעצמי תוך הבנה מצערת שאני בשבי. נמאס לי להיות סגורה בתוך כלוב הזהב הזה ששימי בנה לי, מלכודת הדבש שהוא טמן לי ובלי ששמתי לב האור שבי כבה. לילות ארוכים של בכי לכרית ואין לי נחמה. הפכתי לאפלה כבדה המסרבת להתפזר ואיש מלבדי לא מבחין, לא ההורים, לא החברים, לא שני ואפילו לא שימי בן זוגי לחיים... הוא מעולם לא שם לב לצרכים האמתיים שלי. אני רוצה מעבר ללהיות יפה ולשתוק, אני צמאה לריגושים, לתחושת העצמה. אין טעם בלהיות סתם עוד צעירה יפה אבל לא לחוות את זה משימי בגלל שיש לו איזה תפיסה פרימיטיבית. זה זורק אותי כל פעם מחדש למקום מעורער וחסר בטחון... ואני כבר לא מאמינה בנשיות שלי.

ההתעוררות השיבה אותי ארוכות על המיטה הרחבה שהרגישה לי קרירה ומדממת, ראשי המבולבל הרגיש כבד והבוקר הזה לא בישר טובות, אני חייבת שינוי אמרתי לעצמי נחרצות וקמתי להתקלח כהרגלי, מנסה להסיר מעלי את התחושות המעיקות.

מקלחת חמה על הבוקר תמיד מעלה ניחוחות של אופטימיות, תחושה נעימה של רוגע וניתוק מוחלט מהמחשבות המטרידות. המים הזורמים נמהלים בסבון הריחני ויחד הם מלטפים את גופי ונותנים הרגשה של נקיון לגוף ולנפש... אבל יש ימים שמתחילים לא טוב ועדיף היה אילו הייתי נשארת עוד במיטה ולא מתעוררת ליום שכזה.

כל האנרגיות העכורות שהעירו אותי הבוקר לא בישרו לי את הרגע הזה בו הפלאפון יצלצל "זה רועי, שימי עצור. אל תחכי לו היום" הדם הזורם בגופי קפא ועורי התייבש אפילו שעוד לא התנגבתי... זה מה שהיקום שולח למי שמתלונן למרות שיש לו הכל, בזתי לעצמי, כל כך מאוכזבת מעצמי "מה עוד את רוצה?!" שאלתי את עצמי בכעס וזלזלתי באישה הנשקפת במראה.

כמו עלוקות מוצצות דם נקיפות המצפון נדבקו אליי ולא אפשרו לי מנוח. אני רוצה להתנצל בפני שימי על כל המחשבות השליליות, לפצות אותו על ההתבכיינות הבלתי הוגנת כלפי כל הטוב שהוא נותן לי, אפילו שהוא לא יודע על כך דבר הרגשתי צורך להשתיק את הציפור המתלוננת שבי ולחזור אל דמות האישה הקטנה שלו.

מבולבלת אני בוחרת ללכת אל ביתה של שני, למצוא שם את הכתף החמה שכל כך חסרה לי ואולי גם לשמוע קצת פרטים על המעצר, בטוח החברים שלו מכנסים שם ישיבה האופיינית לאירוע שכזה.

הדרך לביתה של שני מזכירה לי את הטוב שמצאתי בשימי, מאז אותו היום שהוא אסף אותי מפה לא יצא לי ללכת שוב את המסלול הזה ברגל. רק במכוניות הפאר מלווה בגבר הכי שווה בסביבה והנה אני מרגישה כל כך ריקה בלעדיו. "למה? למה? זה היה צריך לקרות על מנת שאלמד להעריך אותו שוב" רטנתי שוב בפני עצמי ומרגישה צורך להוכיח יותר מתמיד שאני האישה הראויה עבורו.

רק שלא הפנמתי דבר אחד - להיות אישה ראויה בקוד של עולם הפשע, זה אומר שעלי להיות פחות מעורבת, לא לדעת הרבה ולטמון את ראשי באדמה כמו בת יענה המתכחשת לעולם. זאת האישה האידיאלית עבור גברים מהסוג של שימי ולכן אני יושבת בביתה של שני מביטה בחברים של שימי דנים בניהם וכזכוכית נקיה אני שקופה לחלוטין ואיש מהם לא רואה אותי.

געגועים שוברים לרסיסים

את המדרון התלול שחיי דוהרים בו אף אחד לא יכול למנוע, גם לא שימי ושהצרות מגיעות הן באות בצרורות את זה כבר ידעתי, אבל לא ניחשתי עד לאן המצב יתדרדר... מזה שבועיים ששימי במעצר ואת האמת אין לי כל כך מושג מה באמת מתרחש שם. החברים דואגים לו ולמען האמת בשליחות שלו האומנם, אבל גם לי. הם דואגים לצרכים שלי, מסיעים אותי למשפט או לאן שאני מבקשת, דואגים לי לכסף עבור הבזבוזים וההנאות שאני כל כך אוהבת, אבל כל זה לא באמת מנחם. אני מוצאת את עצמי בודדה. הבית הגדול שלנו הפך חונק והמיטה הרחבה שהייתה כחממה עד כה הפכה קרה. אין לי חשק לאכול וחווית הקניות כבר לא מספקת אותי. שבועיים בלי שימי, בלי חום אהבתו שעד לא מזמן בכלל לא סיפקה אותי ופתאום הוא כל כך חסר. כנראה שהייתי זקוקה לאי יציבות בחיי על מנת להעריך את רגשותיו של שימי. אני מקווה שהשיעור הזה ילמד אותי את הלקח ויותר לא אזלזל באהבתו אלי. לעולם שוב לא אסלוד למחשבות ארוטיות וחסרות שחר, לא אכעס עוד על כך שהוא מכבד אותי וכל כך שומר על כבודי. מה עוד אני רוצה? הוא אוהב אותי ומתייחס ברצינות לאישה שבי ועלי להעריך את אהבתו ודאגתו כלפי, איפה עוד אמצא גבר שלמרות המצב המורכב הוא עדיין דואג שלא יחסר לי כלום?! למה הוא לא מתקשר?

יכולתי לשקוע במחשבות וברגשות האשם האלו עוד רבות ולהרגיש שזימנתי לי ולשימי את הצרות הללו בעצמי עם חוסר הכרת התודה ושאלוהים בכבודו ובעצמו מעניש אותי על כך, אבל הנקישות הגסות בדלת הסיחו אותי מהצרות ופתחו לי עולם חדש של ייסורים...

"מי זה נוקש בצורה כזאת?" שאלתי בקול אבל רעש הדפיקות לא אפשר לאיש לשמוע את קולי "למה בצורה כל כך פראית?" צעקתי בקול כאילו שאני מנסה להתחרות ברעשים הגסים. משהו בי מיהר לפתוח את הדלת והעיקר שאוכל לחזור לרגעים השקטים, כל כך מיהרתי שלא עניין אותי לפתוח את הדלת בפיג'מה הזעירה שעל גופי...

עם פתיחת הדלת הלחץ האיום של הנקישות התחלף בקיפאון מוחלט. לחץ הדם בגופי צנח, פני החווירו וליבי איבד כל קשר עם המוח "זה לא קורה לי?" שוב אותה בת קול ממעמקי הבטן זועקת ורק אני שומעת אותה. המראה המאיים לעיני הרגיש כמו תעתועי ראיה, ארבעה בריונים לבושי מדים כחולים בגודל המשקוף עומדים מולי ומציגים צו חיפוש. בניהם עוד שתי שוטרות קשוחות מזנקות לעברי ומונעות ממני את נפילת הייאוש.

אין לי מושג איך הכל קרה אבל את עיני פתחתי שוב רק במיטה שבבית החולים. בשלב הראשון לא הבנתי מה קורה איתי, אבל מהר מאוד הצלחתי לזהות את אחד הבריונים שביקר בביתי, כמו קעקוע על הגוף פניו נחרטו בזיכרוני. הסיוט הזה לא נגמר חשבתי לעצמי ומיהרתי להפנות את גבי בתקווה שלא הבחין שהתעוררתי...

אם עיני לא ראו אותו לא יכולתי לדעת שהוא כאן, הוא עמד בפתח החדר בשקט מוחלט, גם שכבר ידע שהתעוררתי, הוא פסע לעבר מיטתי ללא קול ונעמד קרוב. "אני ברק" בניגוד לבוקר הוא הציג את עצמו בנימוס מעל מיטתי. "ואותי אתה כבר מכיר" עניתי בחוסר סבלנות ובלי להפנות אף מבט לעברו. "לא היית צריכה להתרגש כל כך מהביקור שלנו" הוא מנסה להרגיע כאילו זה סביר לדפוק ככה בדלתות. ניסיתי להתאפק אבל השפיות ברחה ממני כאילו שאני מפלצת. "להתרגש? ככה אתה קורא לזה? ככה דופקים לאנשים בדלת? צוות בריונים ואני הייתי שם לבד! אילו שימי היה בבית כל זה לא היה קורה, אני רוצה את הגבר שלי בחזרה!" צרחתי בטון ממרר שאני מטיחה בו את האשמה ומתפרצת לתוך מרחב פניו. ברק הביט בי בעיניים כואבות כאילו הצלחתי לחדור לתוך המראה הקשוח ולפזר את האבן מליבו. ישבתי על ברכיי לבושה בפיג'מה המינורית, שבורה וכואבת, שהדמעות פרצו מעיני כמבול.

ברק נותר שם עומד מביט בי בכאב הגיש את ידו ואפשר לי להישען על הכתף...

מכת ברק

אם שימי ידע שאני נשענת על כתף של גבר אחר הוא יהרוג אותי ובנוסף מדובר בשוטר אז אני אפילו לא יכולה לתאר מה יקרה אם הסיטואציה תצא מהחדר הזה – זה יהיה הסוף שלי ושל השוטר. אבל החום של ברק הזכיר לי כל כך את ניחוח הגבריות שחסרה בחיי, בעת הזו ששימי במעצר. אני שוקעת על הזרוע החסונה ומבחינתי להידבק עם לחיי עוד שעות על הכתף המזדמנת. היא מרגישה לי חמה ונוחה, כאילו לא הייתה זרה מעולם...

שאני חושבת על זה, אני לא מצליחה לעכל את הקונפליקט המורכב של איך ברק היה נראה בפתח ביתי לבוש במדים, קשוח ומאיים, מאופק ועכשיו הוא ממלא את החלל הגדול בחיי. אני נרגשת מהמגע איתו והוא מעיר בי את תחושת הנשיות ששימי הרדים בתוכי די מזמן. זה מדהים איך בפיג'מה הילדותית נטולת טיפוח, על מיטת בית החולים, האישה שבי יוצאת החוצה. חשתי כל כך סקסית כאשר ישבתי על ברכיי ונפלתי בשכרות להרגשה הנשית שסחפה אותי לתוך ים התשוקה בזרועותיו של ברק.

אלו היו כמה רגעים ארוכים שמצידי יכלו להימשך לנצח, לרגע לא חשתי בגידה או בלבול, זה הרגיש לי טבעי כל כך לחבק גבר... אבל ברק היה הראשון להתעשת, הוא אחז את גופי משני צדדיו והרחיק אותי מגופו. "אני מתנצל" ברק אמר שקולו מלווה ברגשות אשם, משפיל את מבטו כאילו נתפס במעשה מביך, הוא מוציא דף מקופל מכיס הדגמ"ח ואומר: "הרופאים אומרים שאת בסדר ותשוחררי עוד היום. אני מתנצל, אבל עליך להתייצב מחר בבוקר לחקירה." השאיר את הצו על המיטה והלך...

החששות הגדולות מהשוטרים, אלה שהחלישו אותי עד עילפון הבוקר נעלמו. במקומם הציפה אותי תחושת הדחיה של ברק. איך הוא העז להרחיק אותי ממנו חשבתי לעצמי בחוסר ביטחון מוחלט. כל מה שרציתי זה כתף גברית להישען והוא מרשה לעצמו לדחות אותי. כמו רעל המחשבות השתלטו על מוחי ושחכתי, כל כך שחכתי את הצרות שהן מביאות עלי ועל שימי.

ישבתי לבדי על המיטה הקרה בבית החולים, שעיני קופצות כמו כדור פנג-פונג, מתבוננות פעם לעבר צו הזימון ופעם לעבר ברק הנעלם במסדרון הרחב וכבר לא ראיתי בעיני את הפחד מחקירה, לא היה בי עוד צל של איום, אפילו תחושת הבדידות נעלמה לה ובמקום זה האישה הפגועה בתוכי ראתה את ההזדמנות... ההזדמנות אולי היחידה להיפגש שוב עם השוטר ברק ולהחזיר לעצמי את הביטחון האבוד, את תחושת האישה הסקסית שטמונה בתוכי ונעלמה בצל אהבתו של שימי.

שימי באמת אוהב אותי, עד כדי כך שהוא ממש מרגיש אותי. בגלל זה הוא מצלצל בדיוק עכשיו, שהמחשבות מטמטמות את מוחי. הוא מתקשר ומזכיר לי את מקומי. "אישה שלי" הוא קרה ואני כמובן שעניתי באושר כאילו שכחתי את מה שקרה ממש לפני שבריר שניה עם ברק. "אני נשבע לך, שאצא מפה אנחנו מתחתנים!" הוא קבע שחיוכו הגדול נשמע למרחק ואני כאישה ממושמעת הפגנתי את רגשותיי הכנים "אני אוהבת אותך" הצהרתי ובכיתי בהתרגשות שבתוכי אני יודעת שלא חשוב עד כמה ברק הכה בי, זו אכן האמת "קשה לי בלעדיך והבדידות הורגת אותי" אמרתי וסיפרתי לו על צו החיפוש של השוטרים מהבוקר, כמובן מבלי להזכיר שום מילה על השוטר שמתרוצץ במחשבותיי. החיוך האופייני לשימי הפך ברגע לכעס בלתי נשלט, הוא קילל והתעצבן על שהמערכת רודפת אותי, דרך שפופרת הטלפון יכולתי לשמוע את עוצמת הבעיטה. "שימי שלי תרגע!" התחננתי בדאגה ושנינו מנחמים האחד את השני במילים מלאות געגוע... אילו ידע שהכתף של ברק כל כך מנחמת? אם רק היה יודע על מה אני חושבת? אני לא רוצה לחשוב על זה!

בין מציאות לדמיון

מסדרונות תחנת המשטרה קרים ומאיימים אבל בי אין צל של פחד. אני צועדת בביטחון מלא ומרגישה את נוכחותו של ברק מגנה עלי מהעימות המחכה לי בחדר החקירות. בין פסיעה לפסיעה המחשבות במוחי רוקמות סצנת תשוקה סוחפת ביני לבין ברק לבוש המדים, זה כל כך סקסי איך שהוא יחקור אותי בחדר החקירות ואני אני אשחק אותה אדישה ומאופקת אבל אשרף בלהבות התשוקה שמחממות אותי כבר עכשיו...

אני פוסעת בפרוזדור הגדול שנוכחות מלווה את דרכי, העוברים והשבים מסובבים את פניהם לניחוח שובל הבושם שלי המתפזר באוויר, את פני מכסות משקפי הדיסטנס הגדולות שמעוררת את הסקרנות בכל מי שמביט לעברי. אני אוהבת להשאיר את  הרושם של האישה היפה והסנובית אז בראש מורם ובלי להביט לאחור אני צועדת כאילו המסדרון הגדול הוא בכלל מסלול של תצוגת אופנה ונהנית בתוך תוכי מנעיצת עיניהם של כל עוברי האורח במסדרון. בג'ינס הצמוד וחולצה מכופתרת המבליטה שד חצוף ושובב אני הולכת לעבר הלא ידוע, מי היה מאמין שבמקום הקר והמנוכר הזה אני ארגיש כמו צמח נוי בחממה.

זה לא אור הבוקע מתוך החושך אלה דמותו של ברק נשקפת בקצה, לבוש מדים מסוקסים כאילו שחקן ראשי בסרט פעולה, הוא נשען על משקוף כמעט בגובהו. אני נרגשת לראות אותו, נרגשת כל כך שהאוויר בחלל כבר לא מספיק והדופק עולה... בעוד כמה פסיעות המבטים בנינו יפגשו ואני צריכה לדאוג להסתיר את ההתלהבות הפורצת מעיני בלי חשבון, אסור לי שברק יבחין בהערצה שיש לי כלפיו.

"בואי תיכנסי פנימה" אני שומעת קול נוקשה הפורץ למחשבותיי ומנפץ אותן כזכוכית דקיקה המתפוצצת ופוצעת ללא רחמים. זה לא ברק, הוא עוד קצין במראה קשוח ולבוש שפם אשר פונה אלי כאילו שאנחנו מכירים, מתלהב מעצמו וחש שתפס דג שמן ברשתו. ברק נועץ בי מבט כאילו שולח נחמה, הוא אומר לי מרחוק ובלי מילים שהוא כאן ואני נכנסת אחרי האדון הקשוח בביטחון מורם.

בין קירות סגורים העוטפים חלל קטן וצפוף, הם השאירו אותי לבד, בוהה ללא הרף בעין המצלמה הקשוחה. אני מקווה שברק מביט בי חשבתי ודמיונותיי כספינה השטה לאופק נרחב... אילו ברק חושב כמוני עכשיו, מה הוא היה עושה? האם זה אפשרי שיכנס במדי השוטר שלו ויקשור אותי עם האזיקים לכיסא בעוצמתו הגברית?! המחשבות נספגות במוחי, מחלחלות ומרוות את דמיוני בתשוקה ואני כבר לא מצליחה להבחין בין הדמיון הפרוע למציאות. בעיניים עצומות אני יושבת והולכת לאיבוד בדמיון המטורף... ברק נכנס לחדר משעין את גופי לגב הכיסא, אוזק את ידי מאחור וללא כל הבעה הוא מלטף את גופי השבוי, מסיט את קצוות שיערותיי הפזורות לאחור ופותח את כפתורי החולצה הצמודה שלגופי, מלטף ברכות עם ידיו החזקות. ליבי פועם בעוצמה והחום ממיס אותי בין אצבעותיו, אני מתמסרת וברק פותח את מכנסי הג'ינס שלגופי. הוא מכניס את אצבעותיו המסוקסות ומפריד בין שפתי המוצנעות שבוערות באש התשוקה. גופי מתפתל כנחש הרוקד לצלילי החליל והאישה שבי כלביאה אשר מנסה לצוד את הטרף שלה במעין מבט מהפנט. הוא כל כך סקסי בחולצת הטי-שרט השחורה ובמכנסי הדגמח, עור פניו קורן משיזוף השמש ולובש על עצמו מראה מחוספס וקשוח, את מותניו נושק קט האקדח הכוחני וביחד הם מביסים אותי... אני מרותקת והוא מוציא את ידיו מהמכנסיים שלגופי. כך בלי מילים הוא מלטף את שפתיי הבשריות כאילו מזמין אותי להתכבד בטעם המשכר של גופי...

התשוקה בדימיון

התשוקה בחדר החקירות מזינה אותי. הנשימות הכבדות באפי מפיחות בי חיים בחדר האפל הזה והמתח המיני זורם בגופי כדם. שום דבר לא יעצור אותנו חשבתי לעצמי, גם לא עין המצלמה המאיימת שמעל ראשי. פתאום וללא הודעה מוקדמת ידי מתנתקות מהאזיקים, תחושה של חירות ופחד משתלטים עלי. אני לא יודעת מה ברק מתכוון לעשות אבל הדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא יעצור את הטירוף בנינו. ברק מוביל אותי בעוצמה נטולת מילים לעבר השולחן הקר והצפוף שבחדר, הוא מפסל את גופי בין ערימות הדפים בשולחן, מדביק את הבטן שלי למשטח הקריר ובכיפוף מעורר תשוקה הוא מפשק את רגלי. מרגיש לי שזו התנוחה שברק הכי אוהב ואם נודה באמת אני הכי אוהבת את זה שהוא בא מאחוריי... זרועותיי חובקות את השולחן משני צדדיו וישבני מורם בקימור מפתה אני מרגישה את מיצי התשוקה מגירים מגופי. הוא מושיט את ידיו לשפתיי התחתונות ומפריד בניהן. אני יכולה להרגיש אותו חודר בעוצמה לגופי שהוא עוד לבוש במדי השוטר ורק הרוכסן במכנסיו פתוח לרווחה ומאפשר לאיבר מינו המרשים לענג אותי...

הספינה במוחי יכלה לחצות אוקיינוס עצום של דמיונות ארוטיים אך זה בדיוק כמו לנסות לחצות את אזור משולש ברמודה הידוע כמעלים בתוכו הכל... כך עשה השוטר המשופם בטריקת דלת צורמת שקטעה הכל. המבט המבועת על פניי לא השאיר לי שום סיכוי להסתיר את האכזבה כאשר גיליתי שזה לא ברק. מבטי המעורער מסיט עצמו כלפי מטה. מה אמרת? שאלתי אותו בכוונה להתעדכן מיד כאשר הבנתי שיש איתי עוד מישהו נוכח ומדבר בחדר.

אני מניחה שעד כה זו התנהלות מקובלת בכל חקירה שגרתית שהשוטר ישאל שאלות ואני אענה את דבריי. אך בכל שאלה חשתי יותר אסירת תודה לשימי על כך ששמר עליי ולא שיתף אותי בעסקיו המפוקפקים. זה מדהים איך החדר הארוטי הפך לקר, הלהט שהרתיח את גופי לפני רגעים ספורים הפך לקיפאון המשתק את ליבי באכזריות. "אני באמת לא יודעת כלום!" בכיתי במרמר שהיה חודר לכל נשמה אך השוטר המשופם לא נשבר והמשיך בניסיונותיו להתיש אותי בקור רוח על אף שלא ידעתי דבר.

בתום כמה שעות של חקירה, שהרעננות והזוהר מהבוקר הפכו לנפיחות של בכיות ומרמר השחרור לבית ואל חיי הריקים מאוד נכון לעכשיו, הרגישו כחירות אמתית והבנתי שתמיד אבל תמיד יש יותר גרוע מהמקום הרע שאני נמצאת בו. ביציאה מתחנת המשטרה, שברק לא נראה באופק והנהג של שימי רק מחכה לצלצול שיאותת לו לאסוף אותי מכאן. אני מנסה לאחות את הפצעים ורק דבר אחד מקשה עליי באמת. אני שוב לא מוצאת את עצמי כאישה הראויה לאהבתו של גבר, אף אחד לא רואה את האישה הסקסיות שבי, כולם רואים בי ילדה קטנה המחפשת חיים. אני מהרהרת בכאב ומחטטת בגלד הטרי שמתייבש לו על נשמתי המיוסרת. מנסה לדחות את החיוג לנהג של שימי עוד קצת. רק רוצה לשאוף אויר ולהתנקות מהמחשבות בהליכה איטית ומשחררת, ללמוד את השיעור והלקח החשוב ביותר בחיי.

ודווקא עכשיו שהכאב מתחיל לדגדג והרצון הפך לאדישות, שהבנתי שאין בי את הנשיות שאני מתמידה להפגין, אני מוזנחת כל כך ומותשת מהחקירה, מתחילה סוף סוף להפנים שהכל בכלל עוד פנטזיה בראש שלי, דבר משמעותי כל כך קורא...

שנגמרות הציפיות מתחילות ההפתעות – כך אומרים! בדרכי האבודה שרק הייאוש מלווה אותי, כמה מטרים ספורים משערי תחנת המשטרה, ברכב טיוטה לבנה, הוא עוצר לי בצד הדרך. "את רוצה שאקח אותך?" שאל אותי באדיבות ואני מנסה לשמור את הפרפרים המרחפים לי בעומק הבטן רק לעצמי. "לא נעים לי, אתה בכיוון?" שאלתי בנימוס נשי המדרבן כל ניצוץ גברי. ברק התבונן לי בעיניים, תוך שהוא לוחץ על הכפתור שמבטל את נעילת הרכב ואני כמובן מתמסרת להזדמנות האדירה לכבוש אותו. בלי לחשוב איך אסביר לנהג של שימי את היעלמותי, מבלי להתחשב כלל מה יהיה לשימי להגיד על זה, עליתי לרכבו של ברק ויצאתי לדרך לעוד הרפתקה חדשה...

משחק מסוכן

"מה עושה בחורה כמוך עם אדם מפוקפק כל כך?" שאל אותי השוטר ברק בהתעניינות ושבר את הקרח העומד בנינו כל הדרך לבית שלי ושל שימי. בטון תקיף יצאתי נגדו, תוך שקול גרוני הולך ומתרכך לאיטו. "אני נמשכת לגברים חזקים, אני אוהבת כוח. אבל אל תשפוט אותי, אומרים שנשים מחפשות את דמות אביהן בגבר ושימי מקנה לי בטחון" שתקתי ומבט עיני מנסה ללא הצלחה לצוד את מבטו המרוכז בדרך. אני יודעת שאם ברק יסיט את עיניו לעברי אוכל להפיל אותו במלכודת התמימות שגבר כל כך אוהב למצוא באישה. "מה חסר לך? למה את חושבת שלא תוכלי למצוא מישהו נורמטיבי שמכבד את החוק ועדיין יקנה לך בטחון?" מחיתי דמעה עדינה תוך שהרעדתי את קולי במטרה שיבחין בכאבי וירצה לנחם. "אין לך מושג איך זה לגדול בצל הפחד, להתבגר במצוקה מתמדת, שלא תעז לעשות לי משפט שדה, תעשה את העבודה שלך ואל תנסה להיות שופט!" זו דרך ערמומית שלי, לנצל את הקשיים ולזכות בתשומת הלב שאני כל כך חפצה בה. המטרה מקדשת את כל האמצעים חשבתי לעצמי. עם עצירת הרמזור שמיהרה להגיע ברק התבונן בי שכאב נגלה מעיניו אני לא בתפקיד ובמסגרת עבודתי לעולם לא הייתי אומר את זה אבל..." ושתק. השקט המתוח בנינו הציף בי סקרנות מה הוא מנע ממני לשמוע אך שתקתי נוכח מבטו העמוק, מין מבט שהיה לי זר כל כך. מעולם אף אדם לא התבונן בי ככה. כמו ערפל המתפזר ומגלה מראה חדש, כך היה מבטו. מבט כנה וחם כזה שהיה חסר לי כל חיי.

על אף מבטו הנוגע של ברק לא נפלתי שבי לידיו למרות שכל כך חיכיתי להזדמנות הזאת. חשוב לי לשמור על כבודי ולא להתמסר בקלות וכמו פרח הנסגר מצמא למים כך ליבי צמא לאהבתו ואני נובלת ומסתגרת בתוך עצמי...

שהמתח מדגדג בקצות האצבעות והחיוך על פני כמסכה לא טבעית ירדתי בפתח הבית הודיתי לברק על היותו אדיב והלכתי בשביל תוך שאני שומרת לא להביט לאחור. אני מתרחקת מברק אך מרגישה שחלק מליבי נשאר אצלו. ההיגיון מהדהד במחשבותיי ורומז על כך שעלי לנחות למציאות ואין שום סיכוי שאפגוש אותו שוב. לפתע צופר רכבו נשמע כמנגינה המסלקת לי את המחשבות, ברק יוצא מהרכב ומתקדם אלי. הוא אוחז את ידיי ומשאיר בהן פתק ובו רשום מספר הפלאפון הישיר שלו. ”את לא מבינה עם מי את יוצאת ואולי בכלל את מפחדת ממנו? תסמכי עליי בכל מה שאת צריכה. קחי את המספר שיהיה לך..." ברק אמר והלך שחלק מליבי מלווה אותו. נותרתי נמסה על השביל ומבולבלת, זה המעשה הכי אצילי שגבר עשה בשבילי עד היום.

צלצול הפלאפון שלי הנחית אותי לקרקע הלא נעימה בחיי, זה שימי והוא תמיד יודע מתי להתקשר כאילו שהוא מרגיש אותי אני עונה וכמו במשחק ים יבשה ליבי מנתר מאהבה אחת לאהבה אחרת. "אני כל כך אוהבת אותך" מיהרתי לענות לשימי המפגין את דאגתו מעבר לקו. "איפה את ולמה את לא עם הנהג שלי?" הוא שאל בתקיפות שהרגישה לי חונקת. "יצאתי מהחקירה כל כך מותשת וכל שרציתי זה מעט להתאוורר, שימי, אני לא בנויה לדברים האלה" הזעקה נשמעה מפי "אני יודע יפה שלי" הוא ענה, "אני יודע שסתם הם מטרידים אותך, הם עושים לי בכוונה, הם יודעים כמה את חשובה לי. תהיי חזקה בשבילי" ונקרעתי מבכי שעבור שימי היה ברור שנובע מהחקירה המייגעת שריסקה אותי. אבל בתוך תוכי בכיתי בכאב על היותי כל כך בוגדת באהבתו, רומסת את כבודו של הגבר החזק שלי. כך עם הסוד הגדול שמתחולל בי ובאגואיסטיות מוחלטת השלתי את שימי במשחק הלא הוגן שלי והמשכתי ליהנות מאהבתו ולהשתעשע ברגשותיו.

משוואה מסובכת

מתמטיקה אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי, אולי בגלל זה אני לא יודעת להתמודד עם המשוואה הכל כך משמעותית בחיי... הרגע הזה ששימי יושב על ספסל הנאשמים, אני רואה אותו לראשונה מאז שנעצר, הוא יפה אפילו יותר מהזיכרון האחרון שהשאיר אצלי, הוא בן זוגי לחיים ואהבתי אליו באמת כנה ואמתית, אני מעריכה אותו על כל הביטחון והאהבה שהוא מעניק לי ופוחדת לחשוב על המחר שלי בלעדיו. מנגד באותה המשוואה בדיוק אפילו באותו החדר, יושב השוטר ברק ומדבר עם הפרקליטות. הוא משקיף מרחוק, אבל הנוכחות שלו כאן כל כך נוגעת בי ואני לא מצליחה להתעלם ממנו בעוד שימי נידון מולי וניצב כנעלם במשוואה הכל כך אכזרית הזאת. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני כה קרובה לשימי אבל מאוד רחוקה ממנו, מרגישה חשופה ולא מוגנת. הוא מרותק היטב לכיסא הנאשמים, מתקשר איתי בהתמדה אבל אני כבר לא אותה ילדה ששימי השאיר בחוץ. הוא שולח נשיקות חמות שמתפספסות באוויר אך מזכירות לי בדיוק למי אני שייכת ואני נוחתת חזרה לקרקע המאיימת.

עיניו של שימי כגחליליות זוהרות מתוך החושך, בוהקות בחיוך מנצח כאשר השופטת החליטה לאפשר לו חלופת מעצר בביתנו המשותף. כמו הראה לגול ניצחון אני קופצת מאושר מחבקת את חברתי שני המלווה אותי, מותחת את גופי המשתחרר מן המתח וקוראת בתרועה נרגשת. שבצד השני של החדר מבטו של ברק חותך את השמחה וגומר את תחושת הניצחון הפורצת ממני. בשקט המוחלט של מבטו הוא מתקשר רק איתי כאילו לוחש לאוזניי ואיש מלבדנו לא שומע אף אחד מהקרובים לי ולשימי, אפילו לא שני, הם לא יודעים את הסוד הכמוס שלי ושל השוטר הזר המשקיף מצידו השני של החדר.

אני נשבעת שאני מאושרת ונשמתי יוצאת במחול לרגל שחרורו של שימי הביתה, רק אלוהים יודע כמה חיכיתי לרגע הזה! אבל בתוכי קיים עוד צד, הוא אפור ומטושטש ואיש לא מבחין בו אפילו בקושי אני. אותו צד הרדום שמסרב להתעורר לקולות השמחה. הצד הזה הוא כנראה אותו חלק בלב שנשאר עם ברק ביום ההוא...

מכת ברק חזקה יכולה גם להרוג ורק עכשיו אני מבינה את זה... כאשר גופי נרעד וליבי נרעם מכוח השתיקה שלו שכל כך מזעזעת אותי. הוא מזכיר לי את האישה הקטנה הקיימת בי זו ששימי כל כך מטפח. אני כבר לא אוהבת אותה אני כבר לא אוהבת את המקום הזה ואש התשוקה הלא ממומשת לברק שורפת אותי מבפנים ומכלה את רגשותיי. אילו יכולתי לעצום את עיני לשניה ולהתנתק רק לרגע מהמקום הגדול וההומה הזה בבית המשפט, בוודאי הייתי נסחפת שוב אחר אותה ארוטיקה המנתקת אותי מהמציאות ומחברת אותי יותר לליבו הקפוא למראה של השוטר ברק. אבל עכשיו ששימי ירבוץ סביבי בבית למי בכלל תהיה האפשרות לפנטז על הסקס עם ברק, זה בגידה לכל דבר. עוד שהוא מעורב באופן אישי בתיק של שימי... זה אבוד ובכלל במקום בו אני נמצאת, יהרגו אותי אם מישהו אי פעם ידע על זה. זה בושה לבגוד בגבר שלך ועוד יותר בושה שזה יהיה עם השוטר שאחראי למעצר שלו.

הקונפליקט החבוי במשוואה שמתעתעת את רגשותיי בין ברק לשימי ומבלבלת, אני תמיד מוצאת את הלב שלי חצוי ואף פעם לא מצליחה להבדיל מי מהם מקבל את הנתח הגדול יותר. אולי בגלל זה אני לא מצליחה להגיע לפתרון ולהבין סוף סוף אם אני מאושרת משחרורו של שימי או שהדבר מעלה בי צער גדול. אני כבר מכירה את הסיכון שיש בחיים לצידו של עבריין ומכורה לדרמה ולריתוק שזה מספק לי, אבל על תסריט מסוג כזה לא חשבו אפילו הבמאים הגדולים של הוליווד.

אני יוצאת מחדר בית המשפט ההומה, מוקפת במשפחתו של שימי וחברים, שני איתי, כולם שמחים על חזרתו מהשבי ורק אני לבדי. מהססת ותקועה במחשבות. רגשות האשמה חונקות אותי אבל אסור לי לבכות. עלי לחזור למקום המבטחים שלי הכלא הפרטי ששימי בנה רק לי.

הגעגוע למי?

זה נראה שהכל חזר לקדמותו. שימי בבית, תחושת הביטחון שאבדה חזרה אלי וגוב האריות המאיים נראה כמו תרגיל משעשע בקרקס... אבל לא! השקט הפנימי שהיה בי הפך לזעקה מצמררת וה"שמח בחלקי" כבר איננו וכמו שזה נראה הוא לא מתכוון לחזור. שימי שב הבייתה אל קן האוהבים החם שלנו והנוכחות שלו ספק שקטה ספק רועמת...

הכל התחיל כאשר שימי סיים את הליך שחרורו למעצר בית והגיע למשכננו בליווי צבא חברים. עם כניסתו לבית, בתואם לציפיות שלי ממנו הוא עוטף אותי בזרועות מחבקות של געגוע. "כמה היית חסר לי" קראתי בבכי מאופק והתרפקתי על גופו תוך שאני חשה את ליבי מתפוצץ מעומס אהבה ועצמותיי משקשקות בהתרגשות. אי אפשר להפריד בנינו עכשיו כמו דבק גופי נצמד לגופו ומסרב להיפרד.

אני יודעת איך זה אצל שימי ולמרות שהייתי רוצה אחרת אני מבינה את קוד הכבוד שהוא רוכש לי ואין שום סיכוי ששימי יעשה עם "האישה שלו" מעבר למפגן הגעגוע הזה. הוא אף פעם לא הסכים לנשק אותי בתשוקה ליד אנשים, הוא תמיד הקפיד לשמור על כבודי והקרבה בנינו תמיד הייתה רק  בחדרי חדרים, אבל הפעם אחרי תקופה ממושכת בשבי ועם הגעגוע הגדול שמחבר בנינו קיוויתי שזה יהיה שונה. שאולי רק הפעם הוא יאבד את הראש וייפול לתרגילי הפיתוי שלי. תפסתי את פניו ונשקתי בלהט שלשוני צמאה לטעם שהשאיר לי שימי לפני היום ההוא, אבל שימי לא זז מעקרונותיו גם הפעם. הוא מנתק עצמו ממני באכזריות קרה כאילו הייתי זרה ומרסן בתוכי את הגעגוע. פותח עלי זוג עיניים מתפלאות ואומר: "מה קרה לך? כל החברים שלי כאן!" התכנסתי עם הצער הגדול בתוכי שרק נושא אחד מציק ולא יוצא לי מהראש. המעצר בית של שימי הוא לזמן לא מוגבל, הערבים שלו לחלופת מעצר תמיד יהיו נוכחים אתנו בבית. האם אני ושימי הולכים לשמור את הצורך בתשוקה עד תום ההליכים? המחשבה הזאת מזעזעת אותי וגופי מרגיש חלול כאילו מתרוקן מהגעגוע. זה לא מרפה ממני. מה יקרה אם בתום ההליכים הוא שוב ייעצר? "אני בחדר" הפצרתי בשימי והלכתי בהפגנתיות לצלול למחשבות בעולם הפרטי שלי...

אני חושבת ששימי לא מפנים אך הילדה שהשאיר פה השתנתה, גדלתי והפכתי לאישה. הציפור הקטנה השבויה בי כבר לא מסתפקת בכלוב הזהב שהוא בנה, בדיוק כמוהו אני כמהה לחופש הרחב ולמרות שהוא לא היה כאן ואולי בגלל, העזתי לשחרר את עצמי ולתת לציפור דרור, את החופש לעוף ולדאות כמו שאני הייתי רוצה... וכך המחשבות עייפו אותי ועם הצער הגדול נרדמתי.

התת מודע לא נח אף פעם, גם שהגוף כבר ישן. מתוך התרדמת הרגשתי את השמיכה העוטפת ששימי פרס עלי, היא מחממת את גופי וכנראה שגם את החלומות... "מה אתה עושה פה?" שאלתי את ברק בדאגה "אם שימי יראה אותך זה יגמר בסרט רע!" "אני לא מפחד ממנו" הוא מרגיע אותי עם החיוך השובב שחוצה את פניו, "תעצמי עיניים ותרגעי" ברק לוחש ונכנס לחלוק איתי מיטה. הוא מכרבל את גופי וחופן אותו קרוב אליו, עכשיו אני כבר יכולה להרגיש כמה הוא נמשך אלי, האון שלו מורגש ממש בעצם הזנב. הוא נושק לצווארי ושואב אותי אליו. "אני יודע שאת זקוקה לזה, כי את אישה! תיהני ואל תדאגי אני אשמור עלייך, אני אדאג לך." הוא אומר ומכניס את ידיו לתוך בגדיי. ברק עולה על גופי הפרוס לכבודו, שיד אחת שלו חוסמת את פי ואת ידו השניה הוא שולח לענג באזורים המוצנעים. אני נוגסת את אצבעותיו ושואבת מהן אנרגיה ארוטית תוך שגופי מרוקן את עצמו מהלחצים ונפשי משחררת את הצער הגדול, האישה שבי שוב מקבלת חיים. אני אוחזת בחוזקה את הסדינים ומשתוללת כמו משוגעת, משהו בי קורה ואני סוף סוף מאפשרת לעצמי לאבד שליטה ולהתמסר...

הכר שלי נפלה מהמיטה - בקור רוח אני מתעוררת למציאות העלובה של האישה הקטנה. מעדיפה לחלום בהקיץ מאשר לחיות בשעמום בין זרועותיו של שימי.

הכאוס הגדול

היום כאילו ממהר להגיע והשמש תופסת את מקומה, קרניה חודרות אל החדר, אך לא אל עיני העייפות. התשישות הלא מוסברת מפילה אותי לשינה... זה מרגיש כאילו מישהו בשמיים שיחק עם הזמנים וקיצר את הלילה, ראשי כבד על הכרית ואני מתקשה להקיץ. במחשבה מעורפלת אני מבינה שהתעוררתי מצעדיו הכבדים של שימי. זה מוזר השעה הכל כך מוקדמת הזו אצלו, כנראה הזמן במעצר הרגיל אותו לשעות חדשות. מתוך שנתי אני מרגישה שהוא נועל את דלת החדר ונכנס למיטה. אני מקווה שהוא לא הבחין שהתעוררתי הרהרתי לעצמי תוך שאני מקפידה לשמור את עיניי סגורות. לא בא לי לדבר איתו אחרי היחס הקר אתמול, אחרי כל ההמתנה והציפיה לראות אותו, אחרי הזמן הממושך במעצר. אני מכירה את העקרונות שלו אבל מאוכזבת... באמת ציפיתי שהגעגוע יעשה את המפגש בנינו אחרת. בדיאלוג עצמי שיוצר בי רעש איום אני שמה לב לשקט המתחולל בשימי. הוא דווקא רגוע ומחליט להפתיע.

גופי מתעורר למגע ארוטי ומלא תשוקה, כפות ידיו של שימי חופנות את חמוקיי ואוספות אותי אליו. ליבי מחסיר פעימה "זה שימי?" אני מתעוררת לחיים בכוחות מחודשים. כמו שדה הצמא למים כך ליבי זקוק לאהבתו. חום גופו חסר לי. אנחות בלתי נשלטות חורצות את גרוני "שקט!" שימי אומר וטורח להזכיר שאנחנו לא לבד תוך שידו השמאלית עומדת כמחסום על שפתיי וכולאות את קולי בתוכי. ידו החזקה של שימי קורעת בפראות מפתיעה את החולצה מעל גופי וכמו סם ממכר הוא מריח את עורי לשיכרון. אני מרגישה בטוחה תחת זרועותיו החסונות, סקסית ויפה מתמיד, מעולם לא בערה בו התשוקה ככה. עיני עצומות, גופי שוקע במיטה החמה וכפרח מלבלב שימי משקה והאישה שבי שוב ניזונה ופורחת. אני שואבת משימי את הכל, לוקחת את כל מה ששייך לי, את האהבה והחום, התשוקה והלהט ואת תחושת הנשיות שנלקחה ממני.

הוא חולץ את שדיי מבעד לטלאי החולצה ואני כחומר ביד היוצר נמסה בידיו ושוכחת מהכל. את היחס הקר, את הכעס לפני השינה, ואת הפנטזיות הנועזות על ברק... כן שכחתי גם ממנו ונזכרתי סוף סוף למי אני שייכת. אני לכודה שוב בכלוב הזהב של שימי וזה מרגיש לי הבית, המקום הנכון והאמיתי, גם אם ישכח את דלת הכלוב פתוחה לעולם לא אפרוס כנף ואעזוב!

שימי רוכב על גופי הערום, מנשק בהערצה כל חלק בי, מלטף עם ידיו וגולש לעבר צנעתי. הוא מתעצם נוכח הלחות הניגרת מהגוף... תחושת החדירה מעולם לא ריתקה אותי כל כך ואני מאבדת שליטה ומתפרעת על הכר. רק שימי יודע להרגיע אותי, המחשבה מתגנבת למוחי ואז הוא גומר.

זה היה כל כך מהר, עוד לא הספקתי להתרגש וכבר... התרוממתי מהכר ולא הצלחתי להסתיר את ההבעה. גבותיי המכווצות מסגירות את תחושת האכזבה שניסיתי להסתיר.  "תראי מה את עושה לי, יפה שלי, אני יודע שלא גמרת, אבל מהגעגוע לא הצלחתי להחזיק את עצמי". שימי אמר, גם נישק ומשום מה מצאתי נחמה במילים, כאילו זה תקין להתרגש ולגמור באופן חד צדדי, זה נורמלי ששימי יקח ממני את כל מה שהוא זקוק לו ואז הכל יחזור לסדרו. המרמור אוכל לי את הראש, אבל עבור שימי זו כלום לא קרה, הוא אוסף את חפציו ונכנס להתרחץ.

הדקות של הבדידות במיטה רוקנו אותי מכל הטוב ששאבתי, האהבה הזאת גמרה אותי, נמאס לי להיות לוליטה, בא לי כבר ששימי יראה בי אישה! נשכבתי שפני מופנות לקיר, עוצמת את עיניי בכוונה להתנתק, אך ניחוחות הרחצה של שימי מבשרים לי שסיים, הוא כאן מסתובב לידי, מתיישב במיטה לצידי כאילו הכל בסדר ואומר "את לא מכינה לנו ארוחת בוקר? התגעגעתי לזמן שלנו יחד" וניצוץ הגעגוע מצליח להרים אותי מהמיטה הבודדה אל המטבח הביתי שלנו.

מחטטת בארון, בודקת במקרר ועל פניו חלל הבית נראה בדיוק כמו אתמול, חוץ מדבר אחד... מבעד לוילון המטבח, זה שמסתיר את הפנים מהבחוץ עומדת ניידת ומשקיפה לתוך הבית. "שימי" קראתי בקול מבוהל והוא מיד רץ אלי, מפנה את מבטו לאן שמוסטות עיני. בברור אפשר לראות שזה ברק. הוא ושימי מביטים האחד בשני ואי אפשר להסתיר את השנאה בין השניים.

אין שפיות באהבה

"בן זונה... אפס! מה הוא לא יעשה כדי להרוס אותי?!" שימי הטיח תוך שהוא מנסה לשמור על איפוק בנוכחותי. הוא דופק על השיש בכעס ואוחז בראשו הטרוד. גופי מתכווץ ואני נחרדת מדבריו. אני לא באמת יודעת מה הסיפור בניהם אבל מאוד קשה לי לשמוע את שימי מטנף כך על ברק. אם היה לי האומץ הייתי עונה לו, הייתי אומרת לו שברק לא אפס בכלל, שבזמן המעצר הכתף הגברית של ברק שימשה לי כעוגן, הוא זה שעודד אותי ונתן לי תקווה, שבחלומות שלי הוא מספק אותי הרבה יותר מהמציאות שהוא בעצמו מסוגל לתת לי. אבל זה המפתח לאסון. אסור שמישהו ידע! אם מישהו יגלה את רגשותיי לברק, אם שימי ידע שברק נתן לי את המספר האישי שלו, זה יהיה הסוף שלי ושלו יחד. אני חושבת על מה שיכול לקרות והפחד תוקף את גופי מבפנים, כמו חיידק הוא משתלט על כל איבר פנימי ופוגע. אני רועדת, פניי מחווירות... "די" צעקתי באובדן השפיות שכל שאיפותיי כעת הן שהרצפה תפתח את פיה ותעלים אותי בתוכה, אני מעדיפה למות ולא לחשוף את רגשותיי לברק בפני אהובי. "די שימי בבית שלנו לא מדברים ככה" אמרתי ברכות ונשמתי לרווחה על שהצלחתי לצאת מזה בחוכמה "את צודקת, סליחה יפה שלי, אני מתנצל שנתתי לך לשמוע את זה" הוא אומר, ניגש לחבק אותי קרוב ולעטוף אותי בחום זרועותיו. זה מרגיש כמו דז'ה וו, אומנם בפעם הקודמת שהתפרקתי זו הייתה הכתף של ברק שמנחמת, אך עם המגע העוטף של שימי עולות וצפות בי אותן רגשות האהבה שיש לי כלפיו. אחזתי היטב בזרועותיו ופרצתי בבכי. בכי שהיה לי ברור, זה הלב שלי שנשבר מהפיצול בין אהבתי לשימי ובין רגשותיי לברק. אבל שימי, הוא באמת מאמין שאני נשברת מההסתבכות שלו. הוא משוכנע שאני חיה את הכאב והייסורים שלו. בעוד אני לא אישה ראויה בכלל ובוגדת בו יום יום, דקה דקה במחשבות ומקדישה את החלומות שלי לברק. כמו דקירות חזקות בלב זה מרגיש לי וגופי נחלש, ליבי מתכווץ מעצם הבגידה והסבל שלי נגלה לעינו של שימי. זה חונק אותי והאוויר סביבי נגמר, שימי אוסף אותי לחדר האוהבים שלנו בו אנחנו מסתגרים בפרטיות.

שימי הוא גבר חזק ומאיים, כולם מפחדים ממנו ויש אפילו הטוענים שאין לו לב, אבל כל מעטפת הקשיחות שלו נעלמת כלא הייתה כאשר אני מוחה דמעה. כמו קלף ג'וקר הדמעה שלי מביסה אותו בכל פעם מחדש והוא נמס מהנוזל השקוף הנשפך מעיני. אני מבינה שככל ששימי יראה אותי סובלת יותר מהמצב, שנאתו לברק תגדל וכך גם הצורך בנקמה. אני חייבת להירגע ועלי לתת לשימי הרגשה שהוא הגבר היחיד בחיי והזרועות שלו הן כל מה שאני צריכה כדי להירגע.

אני לוקחת כדור לנצח את הפחדים ונרגעת ממילותיו העוטפות של שימי, הליטופים על ראשי יוצרים בי שקט ותוך דקות ספורות תדר העצבים שלי מתייצב, אני שוב זוכה לצוף בתוך ים ההיגיון... שימי בן הזוג שלי לא עוזב אותי לרגע, הוא פה דואג לי ותומך בעל כורחו בטירוף הלא הוגן שלי כלפיו, אני חיה חיי מלכה ולא חסר לי כלום מלבד הפתיחות בסקס אז מה יש לי לחפש בברק? מה? הרי מברק אין לי שום דבר בטוח מעבר לדמות הגברית שאני יצרתי בראש ובכלל מבין כל הגברים בעולם נתפסתי דווקא באיש האמיץ שמתנגש לבן הזוג שלי. אני באמת צריכה להתבייש במעשי, שטפתי את עצמי תוך הבנה מוחלטת שהכל נובע משעמום...

"שימי" פניתי אליו בקול מתחנף "משעמם לי בבית, אולי הגיע הזמן שאצא לעבוד, אעסיק את עצמי?!" שימי חייך, הוא הניח את ידו על ראשי, הביט בעיני ואמר "מה חסר לך נסיכה שלי? אתן את הכל, מה עוד את רוצה?" בלי להרחיב בנושא קמתי על רגליי, "בוא ניגש לאכול יחד, התגעגעתי לרגע הזה... נאכל ונדבר על הדברים!"

שהעיניים נפתחות

אני נמצאת בדיוק במקום שייחלתי אליו בחיי, אני יודעת... אבל פתאום החלומות שטיפחתי בדמיוני כל חיי מרגישים לי כסיוט גדול. הרעיון של האישה המפונקת לצד גבר חזק כמו שימי, אחד כזה שמחזיק מחסניות של אימה ואף לא יחידה בודדת של מצפון כנראה כבר לא כל כך הולם אותי והפרימיטיביות שפרגנה לי שנים ונתנה לי תחושה של אהבה ואכפתיות פתאום חונקת ואין לה עוד ערך בעיני. ליבי ללא ספק עוד אוהב את הכוחני והחזק אך התובנות שלי מפרשות את העוצמה באופן אחר ממה שהכרתי עד היום...

מאוד מחמיא לי להיות האישה הראשונה של גבר כמו שימי, הוא אטום לכולם, לא אוהב אף אדם מלבדי, אני עבורו הכל... החולשה והכוח, ביתו החם והרחוב הקר, המחלה שלו והתרופה. אני המלכה בעולמו, כמו שכל חיי רציתי ועכשיו שכבשתי כל חלקה בליבו אני מבינה כמה משעמם לשלוט על כל זה לבד מבודדת ממשפחה וחברים, ללא עבודה... "אין לי חיים!" המשפט פרץ את גרוני בין ההרהורים תוך שאני ושימי סועדים את ארוחת הבוקר, כאילו הנשמה שבי משמיעה את זעקתה. אני מבינה שמשהו בי מתעורר לחיים, אני פותחת את עיני ומגלה עולם חדש והכל התחיל ביום ההוא שברק נכנס לחיי!

"שימי תבין, זה לא נורמאלי, זה מטריף לשבת בבית כל היום, אני כבר משתגעת. אם שאלת מאיפה כל מצבי הרוח שלי באים?! השעמום היא אם כל החטאים. אני חייבת למצוא עבודה ואתה חייב להפסיק לצחוק על הצורך הזה" שטפתי אותו בלי לסגת והעיקר שסוף סוף הוא יבין. אני אומנם מטיחה בו אבל מבינה שהוא לא האשם היחידי במצב הזה, הרי כיוונתי לזה בעצמי. לחיות חיים חסרי משמעות, בלי דאגות, בלי להתמודד עם אותן בעיות כלכליות שאימי כשלה בהן, בלי לספור את השקלים לתקציב החודשי, בלי בנקים ועיקולים ובכל זאת הארון שלי מלא במותגים. אבל עכשיו שמשהו בי קורה, שאני מתבגרת, אני מבינה שאלה לא דאגות, זו עצמאות. מה שמעולם לא היה לי ועכשיו יהיה לי כל כך קשה לדרוש.

"מה עוד את רוצה, יש לך הכל... זה לא שעמום זה חוסר הערכה! הכל אני נותן לך ואתן לך עד נשמתי האחרונה אבל את מתעקשת לעבוד קשה בשביל שקלים, לשרת אנשים. את כמו בסיפור סינדרלה רק הפוך – התחלת כנסיכה ואת מתעקשת להפוך ללכלוכית!" שימי טען מולי בתקיפות כאילו לא מבין את הצורך ומתקשה לשחרר. אני ידעתי שזה יהיה קשה לשכנע אותו אבל שמדובר בי אין דבר כזה בלתי אפשרי ובתור התחלה לפחות, סוכם שמיד אתחיל לעבוד אצל שלומי אחד החברים של שימי, עוד בריון בעל ממון שעושה איתו עסקים. שימי לא צריך לשאול אותו רק להודיע את רצונו וכמובן ששלומי יכבד. הוא לא יעשה עניין גדול ממשכורת קטנה. שלומי כנראה יהיה המעסיק הרשמי שלי אבל ברור לי ששימי הוא הבוס הגדול ששולט בעניינים אחרי הקלעים.

שימי לוקח את הנייד וניגש לדבר בפרטיות. כעבר דקות ספורות הוא יוצא מהחדר ואומר: "נסיים לאכול ולכי להתארגן, שלומי מחכה לך יחד עם העובדת שלו. את בשום אופן לא נשארת איתו לבד. את תסעי לשם עם הנהג שלי. ביקשת עבודה הנה קיבלת, עכשיו אני יכול לקבל את החיוך של האישה שלי חזרה."

במבט קורן אני קופצת על שימי פורסת ידיים ארוכות ככנפיים המתכוננות למעוף, מחבקת את שימי בהתלהבות ולא מאמינה הוא פתח לי את הכלוב וסוף סוף אעוף למרחב...

תוך זמן קצר אני מוכנה ליום עבודתי הראשון, בלוק מרשים וחיוך ענק, מלווה בנהג ובתקווה גדולה למשהו חדש. אני משאירה את שימי עם חבריו בבית ויוצאת להגשים את עצמי, להתפתח וללמוד אותי עוד, לאפשר לעצמי זמן געגוע לבית ולשימי, מגיע לו יותר הערכה שאני חושבת על כל מה שהוא עושה בשבילי והכי חשוב לא אחשוב עוד על ברק... לא יהיה לי הזמן למחשבות המופקרות עליו. אך כל התקווה התמוגגה כלא הייתה כבר במגרש החניה, כאשר סגרתי את דלת המכונית והתחלנו לנסוע לדרכינו. עוד בפניה הראשונה, זה לא פרנויה ניידת המשטרה שעמדה מתחת לביתי כל הבוקר עוקבת אחרינו.

ברמזור אדום אנו עוצרים ומבעד לשמשת הניידת עיניו של ברק ננעצות בי כמחטים חודרים. אני לא מאמינה שהוא עושה לי את זה. אני לא מאמינה שנתתי לאיש הרודף הזה במה במחשבות שלי, שאי פעם ראיתי בו גבר והוא רק רוצה להרוס את החיים שלי.

לגונן על החופש

בדרך ליום עבודתי הראשון התקווה הפכה לאימה והנסיעה שהייתה אמורה להיות קצרה ורגועה הפכה למתוחה מידי אבל רק עבורי הנהג של שימי נשאר מאופק ואדיש למעקב הניידת. "למה הוא עוקב אחרינו?" שאלתי אותו בקול מודאג, תוך שאני מבינה שרק לי יש מה להסתיר. "את בת הזוג של שימי וצריכה כבר להתרגל לזה" הוא עונה לי בקור רוח שלא מנחם בכלל. "אני מתקשה לקבל את החיים האלה של שימי, אני לא מסוגלת לראות את המפלצת שכולם טוענים שקיימת בו, יש לו לב טוב!" עניתי שליבי נצבט איך הייתי מסוגלת לפנטז על ברק בעוד הוא רק עסוק בהרס חיינו, איך יכולתי להיות כל כך מופקרת, מאיפה העזות שלי לבגוד כך באמונו של שימי אהובי. "לדבר שהכי יפה בך קוראים תמימות, בגלל זה הוא כל כך אוהב אותך" מילותיו של הנהג משכיחות את מצפוני המיוסר ומסיחות אותי מרגשות האשם. הם חושבים שאני כל כך תמימה? חשבתי לעצמי, אילו רק ידעו על מחשבות התשוקה שעברו בי מברק לבוש המדים הם היו חושבים אחרת, גיחכתי לעצמי, הם היו שורפים אותי בלי רחמים. אף אחד מהם לא היה מאמין עוד בתמימות שלי הרהרתי עם עצמי שלפתע משום מקום, בלי תקדים הגיוני ידו של הנהג החצוף פתאום הייתה מורגשת על רגלי. אני לא מדמיינת הוא מלטף אותי נדבקתי בדום לכיסא "מה זה?!!" פתחתי עליו זוג עיניים וצעקתי בכעס שכל העובר בראשי זה שאולי שימי שלח אותו לנסות אותי "מה אתה חושב שאתה עושה? אם שימי רק ידע על זה" האדמתי והקשחתי מבט "בבקשה לא, רק אל תספרי לשימי, הוא יהרוג אותי... זה לא יחזור על עצמו שוב, אני מבטיח" הוא התחנן במבט שקנה את אמונתי. שתקתי שתיקה ארוכה ולא הסרתי ממנו מבט. הוא בטח לא יספר על כך לשימי חשבתי לעצמי וגלגלי השיניים במוחי לא מאטים לשניה, בעורמתי אני חושבת רק על דבר אחד... עכשיו הנהג המסכן בידיים שלי בדיוק בזמן שאני הכי זקוקה לו, אני בטוחה שבתקופה הקרובה שחיי בתהליך ההתפתחות, עתה שאני פותחת את עיני ומנסה להרגיל את שימי לעידן חדש, בו גם לי יש חיים משלי, אני בטוחה שאזדקק לטובה ממנו מתי שהוא ואני צריכה את הבוגד הזה לצידי. שווה לי להיות חכמה ולשתוק.

ירדתי מרכב הפאר של שימי, לכאורה חופשיה לגמרי אבל זו אשליה ואסור לי לשכוח את זה. אני לכודה במבטים מכל כיוון אפשרי, מצד אחד זה ברק שבוחן כל צעד ומצידו השני הנהג הבוגד וחסר הגבריות בעיני ולפניי ממש לא רחוק עומד ומשקיף חברו של שימי הלו הוא הבוס החדש שלי.

במהלך כל הבוקר, תוך שאני לומדת את תפקידי תשומת ליבי מוסכת בהתמדה לעבר הניידת המשקיפה מבחוץ. זה ברק שרודף אותי ואין לי מושג למה? הוא אחרי מהרגע שיצאתי מפתח ביתי ועד עכשיו כבר כמה שעות שאני בעבודה, כמו קעקוע חרוט על הגוף הוא מלווה אותי ועושה רושם שהוא לא במתכוון להתפנות מפה בלעדיי. אין לו חיים משל עצמו? חשבתי לי והסתובבתי באדישות כאילו אני לא שמה לב שהוא שם. אבל חבר של שימי הוא קצת פחות אדיש לזה, "כמו באח הגדול כל תנועה שלי מתועדת בעישוניו" הוא מתלונן ומחייג לשימי "מה הבאת עלי את הצרה הזאת? כאילו אתה לא יודע שזה מסוכן לנו" אני כמובן לא יודעת מה כל כך מסוכן פה אבל לא מוכנה בשום אופן לוותר על החופש שלי ולחזור לתא המעצר הביתי שיש לי אצל שימי. מטענה לטענה שאני מקשיבה לו וחושבת על מה שאני עלולה להפסיד. לא שלטתי על עצמי וכלביאה אמיצה יצאתי להתעמת עם ברק על נוכחותו ועל הרס חיי. ההתפרצות שלי הפתיעה את כולם – את הבוס שלי חבר של שימי, את שימי שהיה בטלפון באותה העת, את ברק ואפילו את עצמי... "צא לנו מהחיים!" שאגתי עליו בתוקפנות "אני שונאת אותך!" הפצרתי בפניו לעיני העוברים והשבים ולא הסרתי את מבטי מעיניו.

המשך יבוא...